לא מעניינת אותנו הפוליטיקה שלכם

מכירים את הילד הקטן הזה שפוחד מהסיפור על הזאב ולכן אוטם את אזניו בשתי ידיו, עוצם את העיניים חזק-חזק והוא כבר לא בעסק?

אני חושבת, ויש לי כמה הוכחות לכך, שהציבור החרדי נמצא במקום הזה, של אותו ילד קטנטן ותמים.

רוב-רובו של הציבור לא רוצה לשמוע מה בין ישי לדרעי, מה בין עץ לג’, מה בין יפה דרעי לרבנית בר שלום.

רוב הציבור רוצה שתהיו בשקט.

הוא מבקש שתפסיקו לבלבל לו את המוח עם הסיפור על הזאב.

הוא לא רוצה לראות את המראות, לא רוצה לשמוע את הרעמים, הוא לא רוצה לחוות את העוצמות.

תאמרו לי: את לא יודעת מה הולך בכולל, אברכים לא יכולים ללמוד מרוב דיבורים על ישי ודרעי, את לא מכירה ישיבות ואמוציות של בחורים – ואני אומרת לכם: אולי נכנסתם לכולל ה”לא נכון” או חדרתם לישיבה של הממשלה.

ברוב הכוללים מעניינת הרבה יותר המחלוקת שבגמרא, מאשר המחלוקת שבין ישי לדרעי.

אני אישית מכירה אברכים כאלו שעד שלא טימאתי את שפתי וספרתי להם מה מתחולל בקרבנו, הם לא ידעו דבר. רק כששאלתי בפליאה רבתי: לא שמעתם שישי פתח מפלגה נפרדת? הם נזכרו ששמעו משהו על זה.

הבעיה מתחילה מכך, שחלוקי הדעות בצמרת כל-כך רועשים, עד שאני רואה בעיני איך הם בכוח מסירים את הידיים של האברכים ובני הישיבות מהאוזניים, ופוקחים להם בכוח את העיניים.

דוחפים באינטנסיביות עוד פלייר לידו של אברך, שמקורות המידע שלו למתחולל בעולמנו הסתכמו עד כה במה ששמע אולי באוטובוס בדרך לכולל או במכולת, כי יודעים שבלוחות מודעות הוא לא ייעצר להסתכל.

מחדירים דף אורח לתוך היתד או הפלס שבתיבה שיגיעו לידיו של בחור הישיבה, שעד כה כל שאיפתו הייתה לסיים עוד דף גמרא, ומכריזים על עצרת בחירות מטעם, ברמקול שהיה אפקטיבי פעם להכרזת הלוויות, כדי שייכנסו לאוזניים דברים שלא מצליחים להיכנס לעיניים..

אחר כך משתאים ומתפלאים על בחורי הישיבות שלנו שהלכו שבי אחר האלטרנטיבה הקלה והאייטמים המרתקים ופסקו ללמוד.

קודם הכנסנו להם בכוח את השרץ לתוך ידם, עיניהם ונפשם, ולבסוף אנו בוכים עליהם שבמקום לשבת ללמוד הם נמשכים לחדשות.

מחלוקת על אביי ורבא

ועדיין, עם כל המשיכה, עם כל מרביצי תורת הפוליטיקה ברבים, עם כל הדרבון ועם כל הכוחניות שבמשיכת הידיים מהאוזניים ומתיחת ארובות העיניים, עם הכול יחד ראיתי אתמול ברחוב מחזה שאתם, הגברים, ובני הישיבות רואים הרבה יותר ממני.

הם עמדו וצעקו זה מול זה, סביבם התגודדו ילדים. התקרבתי למקום.

לא ידעתי איך מפרידים בין שני גברים ניצים שבוודאי חזקים כל אחד הרבה יותר ממני, חששתי שעוד רגע ישלפו את הסכינים.

תגרות בין אנשים לפי הנאמר בחדשות, הן עניינים של יום יום, האם רחוק מהמציאות שזה יקרה פעם מול עיני?

חשבתי להזמין משטרה. נטלתי את הטלפון לידי ובינתיים כוונתי את עינית הצילום לעיני. רק אז הצלחתי לשמוע שהמחלוקת היא לא בעניינים יומיומיים כמו סכסוכי שכנים, או פגיעה קלה בראי של הרכב, או על עוד עניינים שיכולתי לתאר לעצמי. היא הרבה יותר ישנה, המחלוקת בין אביי  לרבא, או שניים אחרים, איני יודעת בדיוק.

מדוע איני יודעת, כי רציתי לעמוד ולהקשיב, אבל כבר לא היה נעים לי, לא הרגשתי נוח שחשדתי בהם שמריבתם הדינמית, הערנית והתוססת – מריבת בשר ודם היא.

כי בשר ודם, כך נראה לנו מבחוץ, לא יכולים לעמוד כנגד רוחות הסערה וההשתלחויות, אבל יש כנראה בכל זאת מונופול מלא מחוץ לכל זה.

בשבוע שעבר הגעתי פעמיים לקריית ספר לצורך מסירת הרצאות לנשים. היה זה בעיצומן של החדשות, בשיאן של התהיות אודות יחסי הכוחות במפלגות השונות, מצאתי שם עולם מלא ואינטנסיבי של כל דבר אחר, רק לא של סקרנות ממה הולך לקרות בעולם הפוליטיקה.

נשים שאלו על הילדים שלהן, על ילד שנגמל כבר מזמן וחזר לסורו, על ילדה שהלכה לבית הספר בשמחה ולפתע החלה לעשות בעיות, הן שאלו על ילד בן שנתיים שמתחצף כשאוסרים עליו לקחת סוכריה נוספת, אחר עשר שכבר קיבל – ושאלו על מריבות בין אחים, איך מפסיקים אותן.

המריבות בין האחים הציתו מיד את דמיוני, וכמעט התחלתי להשוות בינן לבין המריבות הפרובלמטיות, האקטואליות שבביצתן אנו משתכשכים כבר זמן רב, אלו של האחים הניצים דרעי וישי שהגיעו מאותה משפחה בדיוק.

אבל אז הסתכלתי בעיניים של אלו שמולי. כן, מרצה חייב להסתכל בעיניים כדי לדעת מה לומר ולמי – וראיתי שהן לא יכירו. זה לא ידבר אליהן. זה מחוץ למחנה במקום הזה. והשוויתי ליוסף ואחיו שידעתי שאותם הן הרבה יותר מכירות.

הילד שלי בתוך הפוליטיקה

בדרך למונית שחכתה לי לוותה אותי אחת הנשים. לא רצתה לשאול לפני כולן. כנראה חשבה שהיא היחידה בעולם עם הבעיה הזו.

“הילד שלי רק בן 12, אבל לא מפסיק להתעניין בפוליטיקה. הוא אוסף כל שביב נייר מהרחוב, הוא קורא כל מילה מהעיתון של השכנים, כדי לדעת בדיוק מה היה ומה קרה עם כל חבר כנסת וכל אחד שרוצה להיבחר לכנסת. אחר כך הוא בא הביתה ושואל אותי ואת בעלי המון שאלות שאיננו יודעים את התשובות, והוא מכריז שרוצה להיות חבר כנסת כשיהיה גדול”. מטעם גימל, כמובן.

רציתי להרגיע את האישה שהוא ילד קטן ובמקום להתעניין בגולות או גוגואים או מדבקות של רבנים, הוא פשוט מעט בוגר יותר.

אבל האישה הוסיפה משפט ואמרה: “אני פוחדת שיהיה כמו הילד הגדול שלנו. שבתחילה זה היה רק פוליטיקה והיום לא רק שהוא לא בישיבה, אלא שדוחה כל אמרה של רב בהינף יד”.

תאמרו ימי הביניים, תאמרו עצימת עיניים, תאמרו חוסר מודעות משווע, ואני מכירה גם את הדעה האומרת: לא תתנו לו – ייקח בכוח. תאמרו מה שתאמרו.

אני אומרת לכם שישנו עם שלם שאינו יודע מיהו אריה דרעי ובוודאי שלא מעניינים אותו הפרטים של מה בינו לבין אחיו.

האם צריך להוריד לו את הידיים מהאוזניים? צריך לפקוח לו את העיניים? כי הזאב המתקרב לא נעלם ברגע שמחביאים אותו?

ואולי צריך לדעת שיש עם כזה, גדול ורחב, שמפורד מכל העמים, דתו שונה, חזונו אחר, ואת דברינו כאן אינו קורא?

אולי העם הזה שבמקום לדבר – עושה מעשה; במקום לצעוק פוליטיקה – צועק תורה; במקום לריב את ריבנו – רב את ריבם של אביי ורבא; אולי הוא העם היהודי האמתי היושב בציון?

אולי?!