התרגיל שעשתה ‘מיסיס קלין’

כחלק מעסקת החלומות שעשתה עם בוז’י הרצוג, קיבלה ציפי לבני שני מקומות ריאליים לכאורה ברשימת העבודה.

המקומות הם שלה, אבל עד לרגע כתיבת המאמר הזה לבני עדיין לא הודיעה למי היא מייעדת את המקומות ומי מחבריה ל’התנועה’ ייזרק לצד הדרך.

למה לוקח למועמדת החדשה לראשות הממשלה כל-כך הרבה זמן להחליט למי הולכים המקומות הנחשקים? מן הסתם, היא שוקלת בכובד ראש את היתרונות והחסרונות של כול אחד.

אה, כן וגם עד יום שישי שניים מהם, אלעזר שטרן ודוד צור, יכלו על פי החוק להתפלג מ’התנועה’ ולקחת איתם את מיליוני השקלים של מימון המפלגות שלהם. האם ייתכן שמיסיס קלין (לשעבר) נטעה תקווה אצל שטרן וצור שאולי הם יהיו הנבחרים, שלא יעלו על דעתם להתפלג ואחרי שעבר יום שישי, יתברר שבכול זאת הפור נפל על עמיר פרץ?

דבר אחד בטוח בכול הסיפור הזה – אף אחד מגיבורי הסיפור הזה לא שקל לרגע את האפשרות של התמודדות בפריימריז של איזושהי מפלגה. הדבר הזה שנקרא התמודדות יצא לגמרי מהאופנה.

רק לפני שנים ספורות, כשצנחו ‘כוכבים’ חדשים למערכת הפוליטית, הם לא העזו לא לעשות זאת שלא בדרך המלך. בוגי יעלון, עמי אילון, שלי יחימוביץ’, דן מרידור, בני בגין, מרב מיכאלי, אורי אורבך ומיקי רוזנטל – כולם התמודדו על המקום שלהם.

היום שוק הבשר הפוליטי רותח, אבל אף אחד לא מעלה על הדעת את האפשרות הזאת בכלל. יואב גלנט (מועמד לכמה מפלגות), מנואל טרכטנברג (כנראה שלא כחלון בסוף), מייקל אורן בדרך (כחלון, כנראה), עמוס ידלין (ספק אם תהיה מפלגה שתוכל לעמוד בציפיותיו), גיורא איילנד (כנראה יגיד ‘לא’ לכחלון), צבי האוזר (‘הבית היהודי’?) ועוד עשרות שמות נוצצים לכאורה מנהלים מו”מ רב מפלגתי עם שני תנאים חדים: מקום מובטח ברשימה ופוטנציאל לתפקיד שר.

על פחות מזה, לא ניכנס.

רק פשוטי העם (או חברי כנסת מכהנים, שממילא נהנים מעדיפות) עוד נזקקים להתמודדות. לראשונה, ליו”ר הליכוד יש שריונים בלי התמודדות ויו”ר הבית היהודי סידר לעצמו לראשונה שיריונים, כחלון כתב לעצמו תקנון מפלגתי א-לה לפיד, כזה שהוא יקבע לבד מי המועמדים גם בכנסת הזאת וגם בכנסת הבאה, על ליברמן ולפיד אין טעם לדבר, בקיצור, הפריימריז מתו.

כן, יש בו לא מעט בעיות, אבל הוא היה עדיף לאין ערוך על שורת המנהיגים הכול יכולים, שקובעים בהבל פה מי לשבט ומי לחסד. משילות, אגב, זה לא הוסיף לנו. עוד דבר שזה גם לא ממש מוסיף זה קולות.

זה יכול לייצר קצת תחושה של מומנטום, הנה האיש החשוב הזה שם את הז’יטונים שלו על המנהיג הזה, הוא בטח יודע משהו, אבל בסוף, בקלפי, המשקל של ראש המפלגה הוא הרבה יותר מכריע. אנשים מצביעים לפיד או כחלון ומיקומו של יעקב פרי ברשימה לא באמת משנה להם.

אם כבר הפוליטיקאים שלנו הרגו את הדמוקרטיה הפנימית של המפלגות, אז שלפחות ילכו עם זה צעד אחד קדימה – שיודיעו שימנו לתפקידי שרים, אנשים מקצועיים, ללא קשר לנוכחותם ברשימה, או למיקומם.

אם כבר לפיד שליט יחיד במפלגתו, אז מניין צמחה המחויבות שלו למנות מישהי שלא ידעה בעת מינויה לתפקיד שרת הבריאות מה זה שר”פ (לפי עדותה שלה)?

באיזה עולם יעל גרמן היא השרה ופרופ’ רוני גמזו, אדם עם עשרות שנות ניסיון במערכת הבריאות, הוא המנכ”ל? מה קושר את יאיר שמיר לתפקיד שר החקלאות? מיקומו השרירותי ברשימת ישראל ביתנו? האם באמת יש לעוזי לנדאו איזושהי תשוקה למשרד התיירות?

בקרוב יציגו לפיד, כחלון וליברמן את רשימותיהם החדשות. יהיו שם הרבה אנשים חדשים ומעט מאוד מכנה משותף (חוץ משבועת נאמנות לבוס החדש).

ביחד הם יכניסו בסביבות 40-30 חברי כנסת לכנסת הבאה. לשלושתם יש מספיק מרחב תמרון במו”מ עם האנשים שהם מושחים בהבל פה לתפקיד חברי כנסת להגיד להם לפחות – חברים, אל תצפו לתפקידי שר, כשנקבל את התיקים נמנה לשם מבחוץ את האנשים הראויים ביותר.

רוני גמזו, כנראה, יכול להיות שר בריאות מצוין, בלי לעבור את העמדת הפנים שהוא מאמין אדוק ביכולותיו של לפיד/כחלון/ליברמן להיות ראש ממשלה.

המאמר פורסם הבוקר ב’הארץ’. http://drucker10.net/?p=2495