הלכה הנוסטלגיה • הטור של ידידיה מאיר

 “אני במקום לפיד הייתי מתחיל לדאוג. כי החל מליל המדגמים בעשר בלילה שעון החול התהפך. מיום ליום ומדקה לדקה לפיד נהיה פחות חדש. אתם תראו איך עוד בסך הכול ארבע שנים יגידו עליו את הנוראה שבהשמצות במערכת בחירות אצלנו: אתה פוליטיקה ישנה!”

הדברים האלה נכתבו בטור הזה מיד אחרי שפורסמו תוצאות הבחירות הקודמות. מסתבר שטעיתי. מה פתאום ארבע שנים? פחות משנתיים חלפו.

וזה ההמשך של מה שפורסם כאן אז: “הנה מה שכל כך מטריד במספר העצום הזה, 543,458 אנשים שבחרו בלפיד: לא עמדותיו בדבר גיוס בחורי ישיבות ונושאי דת ומדינה (עברנו את טומי, נעבור גם את יאיר), לא הדעות המדיניות שלו (מה הן בעצם?), מה שמדאיג זה העובדה שמאות אלפי ישראלים שרובם הגדול לפי כל החיתוכים הם אינטליגנטים, מצליחים, משכילים, הצביעו סתם. הם פשוט בחרו באיש המפורסם והפופולרי שהם אהבו כל השנים בטלוויזיה ובעיתון”.

שנה ותשעה חודשים חלפו. לפיד התיישן מהר מהצפוי, אבל ההמשך הוא לא פחות מפתיע: המשיח החדש שמחליף את לפיד כמפלגת טרנד עם ים מנדטים הוא פוליטיקאי אפרורי שכל מה שאנחנו יודעים עליו זה שהוא הוריד את מחירי הסלולרי. אם הייתי כותב את זה לפני שנתיים הייתם צוחקים.

 אגב, היה קל מאוד למצוא את הטור ההוא. בדרך כלל כדי לחזור אחורה לדברים שנכתבו בבחירות הקודמות, צריך זיכרון משובח או ארכיון מסודר ומתויק. אבל הפעם זה היה ממש פשוט. רק לדפדף כמה עשרות טורים אחורה. בכלל, הבחירות האלה שבאו כל כך מהר הרסו את הרוח הרומנטית של כל המתרפקים.

אולי זה רק אצלי, אבל תמיד כשיש בחירות אני מחשב בן כמה הייתי אי אז בבחירות הקודמות, ואיפה הצבעתי, ומה הרגשתי. הפעם התשובה לכל השאלות האלה היא: הייתי כאן. כמעט שום דבר לא השתנה. הלכה הנוסטלגיה.

 ביום שני בעשר בלילה הסתכלתי על הכנסת המתפזרת והגעתי למסקנה שחוקה ונדושה: התקשורת לא מייצגת את העם. תסתכלו פעם על המליאה מהצד. תתבוננו ב 120 הנבחרים שמשקפים את רצונותיו של הציבור בישראל, ותקלטו את גודל הפער: יש שם 31 מנדטים לליכוד-ביתנו, כלומר רבע מכלל הנבחרים.

האם רבע מאנשי התקשורת בישראל הצביעו לרשימה המשותפת של נתניהו וליברמן? יש שם 12 מנדטים לבית היהודי. האם עשירית מהעיתונאים בארץ שמו פתק כזה בקלפי? הלאה: 11 מנדטים של ש”סניקים (מכירים פרשן בכיר שהצביע ש”ס?), שבעה של יהדות התורה (כנ”ל), ואגב, יש בכנסת היוצאת גם שמונה מנדטים של ערבים ישראלים שגם לא מקבלים ביטוי ההולם את מספרם באוכלוסייה (להביא את חנין זועבי לאולפנים זה לא נקרא).

למרצ, לעומת זאת, יש רק שישה מנדטים. כמה מנדטים יש לה באולפנים? אני יודע שאין קורא אחד שאני צריך לשכנע אותו שהציבור בארץ יותר מגוון, יותר ימני ויותר מסורתי מהתקשורת שלו, אבל בכל זאת, לראות את החלוקה הזאת פיזית, ביום שני השבוע, גרם לי להיזכר בזה שוב.

 אומרים שהפוליטיקה החדשה מתרחשת בפייסבוק. לפעמים נדמה שהפוליטיקאים לא משתמשים בפייסבוק, אלא הוא משתמש בהם. כלומר, הם תמיד היו צריכים את אהבת הקהל, אבל כאן הם מקבלים אותה און-ליין, בהקלקות וזה ממכר.

הם כבר מזמן מניחים את הסלולרי על השולחן בטבעיות כשהם מגיעים להתראיין, זה לא חדש, אבל לאחרונה אפשר לראות פוליטיקאים שפשוט מסתמסים תוך כדי שידור.

ציפי לבני, למשל, ישבה באולפן המהדורה המרכזית של ערוץ 10 כשמסביבה התנהל דיון ערני על הבחירות הקרבות, כשהיא, עמוק בתוך המסך, מקלידה במרץ. נכון שגם בוז’י וגם יאיר חיפשו אותה השבוע, אבל מה שווה מנהיג שלא יכול להתאפק אפילו שלוש דקות של שידור חי בלי לבדוק תגובות?

גם הצילום הסלולרי השבוע הוא מהארכיון, וגם עליו לא הצטבר הרבה אבק: את ציפי לבני (הליכוד, קדימה, התנועה, מפלגת העבודה), פגשתי בשיא מערכת הבחירות הקודמת ביום שישי בצהריים, במאפיית ויז’ניץ בבני ברק. אפשר לעבור ארבע מפלגות בתוך כמה שנים, אבל מאפייה של חלות לשבת לא מחליפים כל כך מהר.

 הסימוס הזה בשידור כנראה מעיד על משהו עמוק יותר שהיה בממשלה הזאת: תזזיתיות יתר. כמה רפורמות, כמה מסיבות עיתונאים, כמה הצהרות נלהבות על “באנו לשנות” ועל “משהו חדש מתחיל”, וכמה כל זה נשמע מביך כעת, כשהולכים לקלפי שוב תוך פחות משנתיים. נדמה לי שאין הודעה לעיתונות ששר כלשהו הוציא בממשלה המתפרקת בלי המילה “מהפכה”. כאילו אין לשר מדיניות שוטפת או החלטות שגרתיות. הכול חייב להיות מהפכני.

היה פה גם חוסר ענווה כלפי הדורות הקודמים. כשהקשבתי לחלק מהפוליטיקאים החדשים, התחושה הייתה שהם המציאו את הגלגל. שלא הייתה בכלל כלכלה ומערכת חינוך לפני שהם הואילו לבוא ולגאול אותנו מהפוליטיקה הישנה, ולכן הם נחפזים כעת להשיק רפורמה אחר רפורמה.
אז הנה הגיעה הרפורמה האמיתית: הם הולכים הביתה.

 יש משהו מביך בחיפוש כוכבים לקראת הבחירות. ממרים פרץ ועד אבי לוזון, כולם נקראים בימים אלה לרוץ במפלגה כלשהי, או לפחות להביע בה תמיכה. סליחה אבל למה בעצם כל מפלגה חייבת להתקשט בשמות נוצצים וחדשים? מצע ואידיאולוגיה וחברי כנסת ביצועיסטים זה כבר לא מספיק?
מנגד, יש משהו מביך גם בהעדר מוחלט של חיפוש כוכבים. בעוד כחלון, ביבי ובנט מזיעים בחיפושים אחר סטארים, במפלגות החרדיות אתה כמעט תמיד יכול לדעת שמה שהיה הוא שיהיה. בכנסת הנוכחית דווקא דאגו שם לפנים חדשות, חבר הכנסת המוערך יעקב אשר, אבל מה עם הכנסת הבאה? תרגשו אותנו. השבוע קמה סערה בגלל נשים חרדיות צעירות שדורשות להיבחר. בואו נתחיל בגברים חרדים צעירים.

 ואם כבר דיברנו על פוליטיקה חרדית, לא ברור למה מתעקשים שם בימים אלה לעבוד אצל יאיר לפיד. אחרי שנתיים של רוח רעה ומסיתה הוא סוף סוף הולך הביתה, אבל מלאכתו של לפיד, מסתבר, ממשיכה להיעשות – על ידי החרדים. חבר הכנסת ליצמן, למשל, אמר השבוע ש”איתנו השעון יחזור אחורה”.

לא ברור אם הוא התכוון לביטול הארכת שעון הקיץ או לשינויים בחוקים אחרים, אבל זה בכלל לא משנה. ליצמן מנוסה מאוד בענייני חקיקה ותקציבים, אבל פחות בענייני הסברה וראיונות (ואם תהיתם על המבטא הייחודי ועל העברית הייחודית שלו – ביררתי: הוא נולד בגרמניה להורים יוצאי פולין וגדל בארצות הברית).

אז אני לא יודע אם הוא יככב בשידורי התעמולה של יהדות התורה, אבל הוא בטוח יככב בתשדירי התעמולה של יש עתיד. הציטוט שלו יושמע שוב ושוב. “איתנו השעון יחזור אחורה” זה בתרגום ללפידית “איתנו תחזרו לימי הביניים”, גם אם ליצמן רק רצה לדבר על ביטול חוק מע”מ אפס והחזרת שוק הדיור אחורה, או על ביטול אלפי הרפורמות בחינוך והחזרת מערכת החינוך – שהפכה לקייטנה – לשגרה מבורכת. חרדים, היזהרו בדבריכם.

 ולסיום, רבים הזדעזעו השבוע, ובצדק, מנחום ברנע שציטט דברים חריפים מאוד שנאמרו כביכול מפי איילת שקד על מערכת המשפט, בלי להרים אליה טלפון ולשמוע שלא היה ולא נברא. והוא עוד כתב את זה בפירוש: “לא הספקתי לבדוק את הדברים עם שקד”. כמה ימים אחר כך ברנע בעצמו התנצל. זאת אומרת, הבהיר. עיתונאים לא ממהרים להתנצל.

משום מה בכל הסערה הזאת אף אחד לא ציטט את הפסקה הבאה באותו טור, שלמענה היה ברנע כה זקוק לציטוט שמעולם לא נאמר: “הסקרים מצביעים כרגע על התחזקות של הבית היהודי בקרב צעירים וחיילים. גם חיילים חילוניים. הבית היהודי היא הנהנית העיקרית מהתזוזה ימינה, פרי מלחמות הקיץ והתחדשות הפיגועים.

“הבית היהודי הרבה יותר דתית ממה שחושבים הבוחרים האלה, כולל כפייה דתית, ובשוליים שלה הרבה יותר קיצונית. אורי אריאל, יריבו של בנט ושותפו, ניסה לאלץ אותו השבוע להמשיך לשריין מקומות לחבריו, אנשי קבוצה חרדית לאומית על גבול הכהניזם… החלום של בנט הוא להיבחר לשר ביטחון ואחר כך לראש ממשלה. החלומות של רבים מחבריו הם לפתוח במלחמת עולם על הר הבית, לספח את השטחים, לגרש ערבים, לחסל את שלטון החוק במדינה ולהנהיג בה את חוקי ההלכה”.

אתם מבינים? זה לא שלא היה לו זמן לברר. זה הרי לא כזה מסובך להשיג את שקד (סיכמנו שהח”כים זמינים אפילו תוך כדי שידור, לא?) ובכלל, התכונה האחרונה של ברנע היא עצלנות. גם בגיל שבעים האיש רץ בג’בלאות עם פנקס. אבל במקרה הזה, הוא פשוט לא רצה להרוס לעצמו עם העובדות את התזה על מפלגת דאעש המסוכנת הזאת, הבית היהודי.

ייתכן שאני טועה, אבל לא הספקתי לבדוק את הדברים עם ברנע.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’