דורסי לי זיתוני אינם המחבלים מהטבח בבית הכנסת

אחרי 3 שנים הכריע בית המשפט בצרפת בפרשת ‘לי זיתוני’: אריק רוביק וקלוד חייט הורשעו בדריסתה למוות והפקרתה של הצעירה בתל אביב, ונידונו לחמש שנים וחמישה עשר חודשי מאסר בהתאמה.

פסק הדין הציף מחדש את הפרשייה הכאובה מספטמבר 2011 כאשר לי זיתוני, צעירה בת 30 חצתה את הכביש בצומת הרחובות ויצמן ופנקס בתל אביב, נדרסה על ידי רכב ספורט שחור, והופקרה מדממת על הכביש על ידי הדורסים שמיהרו להימלט מן המקום, ומן המדינה. כעת, 3 שנים אחרי הארוע, והצדק כבר נעשה, מותר אולי להעלות כמה הרהורים על הסמנטיקה המלווה אותנו בשעת אסונות וטרגדיות, בהם מעורבים גורמים אנושיים.

עם מותה הטראגי של לי ז”ל, ונטישתה פצועה על הכביש התעורר גל אמוציונאלי אדיר שהלך וצבר תאוצה. כולם ביקשו לקחת נקם מהפוגעים. בין שלל ההתארגנויות והיוזמות להסגרתם של הנוהגים ברכב ארצה מצרפת, עלו שוב ושוב הביטויים ‘רוצח’, ‘חיה’, ‘מפלצת’, ועוד ועוד. רבים מן המגיבים בערוצי הרדיו ובאתרי החדשות קראו ‘לחסל’ את הרוצח, לדרוס אותו, ואחרים, בעלי דמיון מפותח יותר, הציעו להשליך אותו אל כלוב האריות שבגן החיות ולצפות בו מתמודד עם חיות הטרף.

אלא שבלהט הכאב העמוק נדמה ששכחנו אמת אחת פשוטה וטראגית במלא חריפותה: הנהג הדורס לא התכוון לרצוח את לי ז”ל. התאונה התרחשה מחוסר ערנות, אי ציות לתמרורים, או אפילו רשלנות פושעת, אך לא מתוך רצון וכוונה לרצוח את הצעירה המסכנה. טעותו הגדולה של הדורס לא היתה דווקא הפגיעה שאותה – על פי התיאורים – לא יכלה לי ז”ל לשרוד, אלא על הבחירה האומללה שלו, שנבעה או מהפרעה אישיותית, או מפחד לא ברור, לנטוש את הזירה ולהימלט לחו”ל.

שלא יובן לא נכון. האיש הוא פושע ועליו לרצות את עונשו. מעשה זה של נטישת פצוע בשטח הוא עבירה שהעובר עליה צריך לשלם ולהיענש, אך מכאן ועד ל’רוצח בדם קר’, ותיאורים נוספים שהזכירו את הטרימינולוגיה שהתלוותה למשפטם של רוני רון ומארי פיזם יש עוד מרחק. גם על פי ההגדרה היהודית – הלכתית נחשב בעל הרכב ל’רוצח בשגגה הקרובה למזיד’ שדינו מאסר עולם ב’עיר מקלט’ כלומר במרחב סגור המשמש ככלא, ויש שיאמרו שמקרה זה אף מאפשר ל’גואל הדם’ להורגו ללא חוק ומשפט, אך גם זה עדיין זה לא הופך אותו לרוצח המונים.

והסמנטיקה הזו חשובה מאד. כמו בעוד טרגדיות אישיות ולאומיות, עולים במרחב הציבורי קולותיהם של גופים שונים. בני המשפחה והחברים הקרובים שמביעים את כאבם ממקום שאסור לאף אדם שאינו נמצא באותה פוזיציה לשפוט, גם אם לא תמיד עמדות אלו הולמות את אלו שלו, וההמון מסביב, הכולל גם עיתונאים שונים, שנותן דרור לחרצובות לשונו ומעלה הצעות, רעיונות, והיפותזות ללא כל הבחנה. צריך לזכור כי גם אם האמירות האלו מגיעות ממקום כן ואמיתי [ולא מתוך רצון לרכב על איזשהו גל וכו’], הם אינם בהכרח משקפים את המציאות כפי שהיא.

הסנטימנטים, האמוציות, והאינטואיטיביזם עלולים להיות שחקנים מכריעים בתגובות ראשוניות לארועים דרמטיים, והם לאו דווקא משרתים את המטרה או מאפיינים נכון את שרשרת הארועים. במקרים כמו אלו הסמנטיקה חשובה מאד, שכן עם כל חומרתו הרבה של פעולת הדריסה, צריך לומר, עדיין הנהג, אריק רוביק, איננו מחבל שנכנס בשעת בוקר מוקדמת לבית כנסת וטובח אנשים עם סכין קצבים.

טוב היה אילו מסגיר היה הנהג את עצמו לידי המשטרה ומרצה את עונשו. טוב היה שבעתיים אם הוא לא נוטש את לי ז”ל מדממת על הכביש, ונפלא היה אם בכלל הוא היה נוהג בזהירות ולא מקפד את חייה של צעירה שלא חטאה, בראשית ימיה. סביר מאד להניח כי חייו של האיש ישתנו מעתה והוא יקבל את גמולו כך או אחרת. אך מאחר שכל זה כבר נעשה, צריך לבחון האם יש להתנהג, לפחות ורבלית, אל הדורס כפושע נמלט הנדרש לרצות את עונשו כחוק, או כרוצח המונים המבוקש בגין גזר דין של תליה בכיכר העיר.