‘בני מיעוטים’ בחברה עסקית? הכירו את זכויותיכם

פעמים רבות נקרות בפנינו הזדמנויות השקעה, הזדמנות עסקית. בחלק מן המקרים, אין באמתחתנו את מלוא הסכום הנדרש לבצעה ואנו חוברים עם מספר אנשים על מנת לבצעה. באופן זה אנו הופכים לשותפים עם אחרים. כפועל יוצא, עת נדרשות החלטות, אין אנו המחליטים היחידים  ולא על פינו ישק דבר. לעיתים חלקנו במיזם – נוכח סכום ההשקעה – הינו קטן ביחס לאחרים.

 פעמים רבות הדברים מתנהלים כשורה ולרוחנו וכולם שבעי רצון ולאורך זמן.

 לא אחת, במהלך הדרך,  מתגלעים חילוקי דעות. גם על אלו ניתן להתגבר בדרך של שיג ושיח. רבים מצליחים לעשות כן ולאלו סיכוי גדול יותר כי יצליחו להמשיך את המיזם ובדרך המלך.

 לא אחת קורה, שחילוקי הדעות נובעים מהעדר זהות אינטרסים בין הרוב – על אחת כמה וכמה כאשר הרוב הינו אדם אחד או קבוצה מגובשת בעלת זהות אינטרסים – לבין המיעוט.

 ננסה להביא מקצת מהכלים במשפט האזרחי מסחרי ודיני החברות, העומדים בפני אותם אלו הסבורים כי הם נפגעים נוכח ״עריצות שלטון הרוב״.^[1]

 במאמר זה נתמקד בחברות בלבד. לפיכך, על אף שלעיתים מכנה הציבור את האחר ״שותפי״, הרי המדובר בבעלי מניות באותה החברה וככאלו יש להתייחס אליהם.

 סוף מעשה במחשבה תחילה

 בשלב הכניסה לעסקה, ניתן וראוי ליצור מנגנוני היפרדות לעת בו אחד הצדדים מעונין לצאת מהעסקה. קיימים מספר מנגנונים שמטרתם יציאה של בעל מניות, תוך קביעת אופן העברת המניות לאחר.

 זכות סירוב ראשונה

 לעיתים, מחייבים צדדים זה את זה במתן זכות ראשונית לרכישת מניות היוצא לאלו הנשארים – המונח בו משתמשים בדרך כלל הוא ״זכות סירוב ראשונה״.

 קיימות מספר אפשרויות טכניות ליישומו של מנגנון זה, כמו למשל השוואת הצעה של בעל מניה המעונין לרכוש, להצעה חיצונית שיש למעונין לצאת/למכור את מניותיו.

 עופר איילים

 אפשרות נוספת היא המכונה ״במבי״ – מונח השאול מאנגלית ״Buy Me Buy You״, קנה אותי או אקנה אותך, מונח הידוע במקורותינו כ״גוד או אגוד״ – היינו איננו יכולים/רוצים מסיבות כאלו ואחרות להמשיך יחדיו, לכן – או שתקנה אותי או שאקנה אותך. קרי, אחד מאיתנו ״יצא״ מהחברה.

 ככל ומנגנונים אלו נקבעו בשלב ״ירח הדבש״ – בהסכם המייסדים ו/או בתקנון החברה – הרי שיישומם בתהליך ההיפרדות יהיה קל יותר, עד כדי טכני.

 תביעה נגזרת

 תביעה נגזרת הינו הליך בו בעל מניות אחד תובע בשמה של החברה אורגנים – נושאי משרה^[2] – שלה. הליך זה הינו הליך אשר נועד לשמש במקרים בהם אינטרס החברה נפגע, אך החברה – לרוב מטעמי שליטה והעדר מוטיבציה/ניגוד אינטרסים של בעלי השליטה/הרוב – אינה מעוניינת לתבוע את אורגניה, הנושאים, לטענת מי שסובר כי החברה נפגעה ממהלכיהם, באחריות לפגיעה באינטרס החברה.

 הליך זה הינו כלי היכול לשמש בעל מניות המרגיש כי בעלי הרוב – אשר בדרך כלל בחברות קטנות הינם גם נושאי המשרה – פוגעים בחברה.

 כלי זה מהווה גם איום המונע התנהגות כגון דא.

 התביעה מוגשת על ידי בעל המניות ומטעם החברה, לאחר שפנה לחברה וביקש ממנה לעשות כן וזו נמנעת מכך.

 הליך זה מצריך את אישורו של בית המשפט ומיעוטן של הבקשות מאושרות.

 יתר על כן, מכלתחילה מכשיר זה לא נועד לפתרון סכסוכים בין בעלי המניות, אלא כמכשיר לשמירה על זכויות החברה ככזו. לכן אך בעקיפין משמש כלי התביעה הנגזרת כשמירה על אינטרס בעל המניות.

 קיפוח המיעוט

חוק החברות בסעיף 191 לו^[3] קובע, כי קיימת עילת תביעה מכח ״קיפוח המיעוט״. החוק קבע כן על מנת להלך אימים על בעלי מניות הרוב ולמנוע את קיפוחו של המיעוט חסר הכח, כמו גם ליתן מזור למקופח באמצעות תביעה מכח עילה זו. כך למשל, יכול וקיפוח המיעוט יבוא לידי ביטוי במקרים מסוימים גם באי חלוקת דיבידנד כאשר החברה רווחית, מינוי בעלי שליטה לתפקידים בכירים בחברה תוך מתן משכורות בסכומים פנטסטיים, קביעת ריבית מטיבה להלוואות בעלים כאשר מעניק ההלוואה הינו בעל מניות הרוב, שבדרך כלל הינו גם בעל המאה ועוד.

 הרמת מסך

 על אף היות החברה אישיות משפטית נפרדת^[4], הרי בנסיבות מסוימות ניתן ״להרים את מסך ההתאגדות״ ולהגיע ישירות  – היינו לתבוע אישית – את בעלי מניותיה. דרך זו מהווה איום ו״שוט״ לבעלי מניות הרוב, על מנת שינהלו את החברה בדרך הממקסמת את תועלות כולם ואינה ״פושעת״. יצוין, כי כלי זה אינו ייחודי לבעלי מניות והוא פתוח בפני כל מי שנפגע על ידי החברה באופן בו החוק^[5] מאפשר הרמת מסך.

 חובת הזהירות

 נושא משרה חב בחובת הזהירות מכח חוק החברות^[6]. כתוצאה מן האמור יכול ונושא משרה יחוב אישית בחבות נזיקית כלפי החברה או כלפי צד ג׳. לעיתים – ובמשורה – ניתן בתנאים מסוימים, גם מבלי להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה, לחייב נושא משרה בחברה על פעולה או מחדל שביצע באופן אישי, עת גרם לצד שלישי לנזק.

 המבחנים על פיהם ייבחן בית המשפט האם אכן יש לחייב את נושא המשרה באחריות אישית לנזק, מתבססים בעיקרם על דיני הנזיקין, בשילוב עם עקרונות משפטיים אחרים ובעיקרם כאלו עליהם נשענים דיני החברות.

 בכלי זה יכול להשתמש גם בעל מניות הסבור כי נושא המשרה לא נקט בחובת הזהירות הנדרשת ופגע בחברה, או בו כבעל מניות.

כאמור, הסעד ניתן במשורה והוכחתו אינה פשוטה כלל ועיקר.

 חובת אמונים

 נושא משרה חב בחובת אמונים לחברה ויכול ויתבע ככל והפרה^[7]. על נושא המשרה לדאוג לטובתה של החברה ולא לטובתו האישית או לטובת בעל המניות שמינה אותו. כמו גם על פי חוק החברות^[8] על בעל מניה לנהוג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה. כמו כן, חלה חובת הגינות של בעל השליטה, ולעיתים גם של בעלי המניות האחרים, כלפי החברה^[9].

 לסיכום

 לבעל מניות המיעוט בחברה מספר מנגנונים המאפשרים לו לשמור ולעמוד על זכויותיו, תוך מניעת ניצול הרוב את כוחו לרעה. מנגנונים אלו הינם כאלו שיש להפעילם בשום שכל במועד הכניסה לעסקה ובלית ברירה במהלך עסקיה ובהיותו בעל מניותיה.

נבקש לסיים בעצה. בחברות קטנות עד בינוניות, בהן בעלי המניות מתחילים להתקוטט, קיימת סבירות לא מעטה כי החברה לא תצלח התקוטטויות אלו ותגיע  למצב מסחרי לא פשוט ולעיתים עד כדי קריסתה הכלכלית. אשר על כן, לעיתים מזומנות הפתרון הנכון הטוב והחכם – אף אם לעיתים הוא אינו פתרון צודק – להפעיל מנגנון יציאה מן החברה ולהותיר את המניות ״לשותפיך״, הם בעלי המניות האחרים.

 עוה”ד צבי (“ציקי”) וולפסון, הינו שותף מנהל במשרד וולפסון ויינשטיין ושות’ והוא עוסק במשפט מסחרי, דיני חברות ודיני תאגידים.

 ^[1] כמובן שטור זה שאינו משפטי אקדמי אינו יכול להחיל את כל הכלים המשפטיים ולמצותם, והוא אינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני במקרה נתון, אלא שהוא בא להציג כמה עקרונות על קצה המזלג.