מדוע האמונה של הנשים יותר נחשבת

 אני רוצה לדווח לכן על אירוע בהשתתפות מאות אלפי אנשים שהתרחש השבוע וסביר להניח שלא שמעתם עליו בגלי צה”ל, ברשת ב’ ובטח שלא יהיה עליו אייטם בתכניתו של ירון לונדון.

בימים חמישי-שישי של שבוע זה, חל יום ההילולא של המגיד ממזריטש וחג גאולתו של אדמו”ר הזקן בעל התניא זכרם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

בחגיגות י”ט כסלו שנערכו ברחבי הארץ והעולם באלפי נקודות, השתתפו ללא ספק מאות אלפי יהודים. את התקשורת הכללית בישראל זה ממש לא מעניין. מעניין אותה לעסוק בשלילי, בליבוי יצרים ובזריעת מחלוקת.

את הטור הזה התחלתי לכתוב בשעות הקטנות של ליל חמישי, זמן קצר לאחר ששבתי מחגיגת י”ט כסלו שנערכה בבנייני האומה בירושלים, בהשתתפות אלפי נשים ששרו, בכו, רקדו ושמחו שמחה יהודית מקורית נטולת ציניות ומסכות.

מנחת הערב, סיוון רהב מאיר, הכריזה בתחילתו: “הערב לא תשמעו את אביתר בנאי שר ‘אבא’. ושולי רנד לא ישיר ‘אייכה’ ואברהם פריד לא ינעים לכן עם ‘עלה קטן שלי’. כל השירים והניגונים שיתנגנו כאן הערב הם ניגונים עתיקים שהולחנו על ידי אדמו”ר הזקן בעל התניא או על ידי הרבי מליובאוויטש”.

כך בדיוק היה.

ההתרגשות שאחזה את קהל הנשים שגדש את היציעים בבנייני האומה כאשר התנגן הניגון ‘צמאה לך נפשי’ בקולו של שולי רנד, הייתה מוחשית. גל הגעגוע והכמיהה שפשה בקרב הנוכחות כאשר ניגונו הקדוש של אדמו”ר הזקן – ארבע בבות – התנגן בקולו של אביתר בנאי, הציף את לבותיהן של אלפים שישבו באולם, ומאות אחרות שנאלצו להסתפק במסכים שהוצבו מחוצה לו.

כשהרבנית ימימה מזרחי ביקשה מכולן לעצום את העיניים לדקת דומייה, בו תבקש כל אחת מהנוכחות מבורא העולם עבורה או עבור יקיריה, לא יכולתי שלא להגניב מבט לעבר אלפי הנשים שגדשו את האולם ולחוש בעוצמתה של תפילה קולקטיבית חרישית. הרגשתי לרגע בבית המקדש באותן דקות בהן ממתין העם כולו בדממה לחזרתו של הכהן הגדול מבית קודש הקודשים.

כשהסתיימה אותה דקה והמון הנשים החל לשיר ביחד ‘משיח, משיח’, דמיתי בלבי את השיירה הענקית שמלווה את הכהן הגדול לביתו בתום עבודת היום הקדוש כשהכל שרים ‘הנה מה נאדר’.

 הקשר שלי לחב”ד

כסלו הוא החודש החסידי שלי. בחודש זה התגלתה פנימיות התורה כפי שהיא מוארת באור תורת החסידות ובו מודגשת מעלתן של הנשים. זה מתחיל ברבקה אמנו בפרשת תולדות אותה למדנו בתחילת החודש, ממשיך עם רחל ולאה והולך ומתגבר באופן של הוליך ומוסיף, בחג החנוכה שחותם את החודש שכן “גם הן היו באותו הנס”, בסיפורה ההרואי של יהודית שהחזירה את המוראל ללוחמים היהודים.

גם הגדרתו של החודש כחודש החגים של חסידות חב”ד, קשורה באישה, שכן הרבנית דבורה-לאה, בתו של אדמו”ר הזקן, מסרה את נפשה (בפועל, כפשוטו) על מנת שאביה יוכל להמשיך לפעול את פעילותו בעולם הזה.

היא אמנם הסתלקה בצום גדליה, אך חייו של אדמו”ר הזקן ניצלו בזכותה וגאולתו מהמאסר שהביאה לריבוי תורת החסידות בכמות ובאיכות שלא הייתה לפניו, נזקפת לזכותה.

מה גם שביום צאתו של אדמו”ר הזקן לחופשי ממאסרו בכלא הרוסי, נולדה נכדתו, הרבנית הצדקת מרת מנוחה רחל סלונים, בתו של אדמו”ר האמצעי שעלתה ארצה והשתכנה בחברון עיר הקודש ושם מנוחתה כבוד.

לפני שלושים שנה בדיוק נקשרה דרכי בדרכו של אדמו”ר הזקן בעל התניא עת השתדכתי לבעלי בן הרב החסיד יקותיאל שניאורסון שיחי’, מנכדיה של הסבתא של חברון הרבנית הצדקת מנוחה רחל.

למרות שבאופן רשמי היא לא הייתה זו שהנהיגה את עדת החסידים בחברון, ידועה הייתה בצדקותה ובברכותיה שהתקיימו ורבים הסיפורים על-כך. אמרו עליה שהשכינה שורה על פניה ורבים שיחרו לפתחה ובאו להיוושע מפיה ולקבל את ברכותיה.

אפילו הערבים בחברון העריצו אותה ושמה נישא לתהילה בפיהן של ערביות האזור. הרבנית מנוחה רחל הטביעה חותם מיוחד על חיי היהודים בחברון.

מנהג קבוע נהגו יהודי חברון באותן שנים. כל כלה הייתה נכנסת אצל “בובע מנוחה רחל” ביום חופתה על-מנת להתברך הימנה. גם אישה שהקשתה ללדת או חלתה, הייתה פונה ל”סבתא” על מנת שתעתיר עליה בתפילות ותעורר רחמים עבורה.

כאשר ביקר בחברון בנו של הרה”ק האדמו”ר בעל ה’דברי חיים’ מצאנז זכרו יגן עלינו, נכנס לבקרה ונותר מעומד גם כאשר ביקשה ממנו לשבת. גם האדמו”ר מלעלוב הרה”ק אלעזר מענדל, הראשון מבין אדמו”רי בית לעלוב שקבע את משכנו בעיר הקודש ירושלים, היה מקפיד לבקרה כל אימת שהיה עולה להשתטח על קברי האבות. אף הוא הקפיד שלא לשבת בפניה והיה מבקש את ברכתה.

 תמימותן של נשים

מבחינה מסוימת ישנה מעלה בלימוד החסידות של הנשים על לימוד החסידות של הגברים. דווקא מצד החיסרון היחסי בשלמות ההבנה וההשגה אצל הנשים, בולטת יותר שייכותן לדרגה של “ייחודא עילאה”.

בחסידות מוסבר שהמאור הוא בהתגלות ולכן אפילו תינוקות יודעים ומרגישים שיש אלוקה אפילו שאין להם שום תפיסה והבנה בנוכחותו ולכן מצטט הריב”ש (רבנו יצחק ב”ר ששת) את דברי רבי שמשון מקינון שאמר “אני מתפלל לדעת זה התינוק”, שכן תפילתו של התינוק היא למהותו ועצמותו של הבורא, שכן אין לו הבנה בספירות העליונות אלא אמונה תמימה ופשוטה שמעל השכל.

ראיתי את זה בפועל בבנייני האומה ובכלל, בעשרות ומאות מפגשים עם נשים. האמונה של נשים פשוטה יותר. היא פחות מורכבת ויותר תמימה וממילא היא נעלית יותר שכן היא קרובה יותר לדרגה הגבוהה של ייחודא עילאה – התאחדות נעלית עם הקב”ה. אגב, במאמר מוסגר, רוב מוחלט של משתתפות האירוע בבנייני האומה לא נמנו על חסידות חב”ד.

וכאן המקום להמליץ לכן ללמוד מידי יום קטע קצר מתוך ספר התניא שמעניק מזון רוחני לנשמה. זה לוקח לי רבע שעה מידי יום, אבל מעניק לי כוח לכל היום כולו.

הנה ציטוט מתוך שיחה שנשא הרבי מליובאוויטש לנשים בשנת תשמ”א: “במיוחד כיון שהאישה הישראלית נתן לה הקב”ה חן מיוחד וגישה מיוחדת מתוך דרכי נועם, ברוך ובשלום להשפיע על כל הסביבה בכלל ובתוך משפחתה שלה במיוחד, לנצל תכונת נפש זו לכל עניינים טובים. מתחיל בהפצת היהדות בכל הסביבה.

“תזכור תמיד אשר כמו אשר במתן תורה אמר הקב”ה למשה רבנו שבתחילה ידבר עם נשי ובנות ישראל, ויסביר להן מעלת התורה, וזה יוסיף חיזוק בקבלת התורה על ידי כלל עם ישראל. הרי זו הוראה נצחית לכל הדורות ובכל המקומות, אשר במידה הכי גדולה תלוי הדבר בהנהגת ובהשפעת נשי ובנות ישראל, שתהיה כל הסביבה ספוגה יהדות ורוח תורני אמיתי.

“ובפרט שתנצל את הגישה האמורה של דרכי נועם ודרכי שלום וברוך, וביחד עם זה, בתוקף המתאים לקיום שליחות הקב”ה, אזי יוסיף כל זה בהצלחת הפעולות האלו”.

אברך אתכן בברכה אותה נוהגים חסידים לברך בי”ט כסלו – ראש השנה לחסידות – “לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות, תכתבו ותחתמו”.

  • חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]