מהיוונים ועד הפוליטיקאים

מצויים אנו בערבם של ימי החנוכה. אותם ימים בהם קבעו חכמנו את ציון נסי אותה תקופה מופלאה בה ניצחום אבותינו ניצחון הרוח על החומר עד כי סרו היוונים הם תועבותיהם ופיתוייהם מארץ הקדש.

תמימים ומתממים שואלים עד היום, לפשר העקשנות ההיא. באשר היוונים הרי הביאו עימם לכאורה ברכה לכל העולם כולו בדמות תרבות וקידמה וחכמה יוונית ומדוע איפה לא נהגו חכמי אותו דור כמעשהו של רבי מאיר ש”רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק” כך שמא היה עליהם לקחת את הטוב והמועיל מפיתוחי היוונים ורק את המנוגד לתורה להשליך מאתנו הלאה. כמו שמצאנו בגמרא במסכת בבא קמא [דף פג עמוד א] שלצורך אותו דור חכמים התירו להם לבית רבן גמליאל לספר בחכמת יונית, משמע שהיה בדבר גם משהו מן הטוב.

התשובה ברורה היא ופשוטה. אם היוונים חפצו להציף אותנו בחכמתם ותועלתם לא היה זה מתוך אהבה חמה אל העם היהודי, אלא הייתה זו ערמומיותם העקיפה שדרכה האימפריה היוונית בלעה אל קירבה עמים רבים ועצומים תוך הענקת תרבותה אליהם ואו אז הללו נשאבו אל קרבה אם לא בכח אזי במוח. סוג של חיבוק דוב טוב. הם הרי ‘מתרבתים’, מותר להם.

מה ש’טוב’ לכל העמים הנחשלים, לאומת הנצח הוא הרע המוחלט. ואכן מזה בדיוק חששו חכמנו ולכן התנגדו לכל מגע עם היוונים שזממו בעצם להילחם בה’ ובתורתו במתקתקות נחמדה. בדיעבד כך הוכח למעשה, שכן כאשר הייתה התנגדות של העם היהודי לקבלת כל אותו ‘הטוב’ לא נעלבו היוונים תוך הפטרת משפט כמו “לא רוצים לא צריך, זבשכ”ם” אלא הם יצאו בכל כוחם הצבאי להרוג ולהשמיד את כל מי שלא הסכים להתפנק במנעמי תרבותם.

זו הייתה האסטרטגיה היוונית הצעת מוח וכח, מקל וגזר במקביל. השימוש באיש הרע ובאיש הטוב בהדדיות תוך בלבול נתיניהם שאמורים היו להתפתות ולחשוב שהאיש הטוב טוב הוא.

את האסטרטגיה הזו למדו היוונים ממקורות קדומים, הם לא היו הראשונים כלל וכלל. לשרו של עשו שמורה כנראה זכות הראשונים. הנה בפרשת השבוע האחרונה למדנו על מאבקו עם יעקב. מאבק שהחל בעליונותו של יעקב והסתיים בצליעת כף ירכו. התורה מספרת, “ויאבק איש עימו עד עלות השחר”. רש”י מצטט שני ביאורים למילה “ויאבק”, האחד מלשון מאבק שהרי נאבקו זה בזה, והשני מלשון חיבוק והתקשרות.

ובמילים אחרות: ישנם שני דרכים להאבקות והכנעת היריב. יש את הדרך המקובלת, שהיא המאבק החזיתי והכוחני זה מול זה, עד להפלתו של החלש יותר. ויש גם את האסטרטגיה המתוחכמת יותר המתבצעת בדרך כלל כשהיריב רואה שאין בכוחו להכניע את עמיתו. במקרה כזה, המתרחש בדרך כלל לאחר היאבקות ממושכת ונואשת, היריב מחבק ומאמץ אל ליבו חזק את מי שלא הצליח קודם להכניע, הגיבור של קודם אמור להיות נדהם מפרץ האחווה ולהחזיר חיבוק של גיבורים. או אז זהו הזמן לטמון לו פח, כמו שעשה המלאך ליעקב כשברגע של

חיבוק חם ואמיץ הטה את יעקב חיבוק שגרם לו לאבד משיווי משקלו כשרגלו נשמטה ממעמדה, דבר שהביא לבסוף לצליעתו של יעקב והצלחתו המסוימת של שר אדום.

כך ביאר זאת בעל ה’כתב סופר’ בספרו והוא ממשיך ומגלה כי כך ינהגו אויבי היהודים במשך הדורות, כאשר יראו שאינם מסוגלים להם בגזרות ורדיפות ישירות הם ינסו בחיבוקי דוב. החיבוקים הללו יכללו הטבות שוויון וחירות עם ליברליות סוחפת שיבלבלו את שלומי אמוני ישראל עד להטותם מהמסילה הנכונה ברגע של אופוריה.@

***

אין משל טוב יותר לשיטה זו מאשר הצלחות היצר בקרבנו בחיי היום יום, לעיתים הוא מציף אותנו בהרבה טוב ומתוק כדי שנרפה את השרירים לרגע ואז ניכנע לגחמותיו החולפות. עצוב ומוכר.

ברוח הקורות אותנו בימים אלו קשה שלא לציין את העובדה שבאסטרטגיה זו הצליחו פוליטיקאים שונים לחדור לליבם של רבים וטובים משומרי הדת והמסורת במשך שנותיהם כפוליטיקאים. כך נראה את האיש מקפיד תמיד לחבוש לראשו כיפה שחורה וגדולה כשהוא משתתף בשורה של אירועים חרדיים דתיים וימניים בכל ליבו ונפשו, ההצגה והחיבוק אף מושלמים גם בביקוריו הרבים אצל גדולי ישראל, תמיד ניתן היה להתרשם בכנותו ורצינות כוונותיו.

כשצריך הוא מצטט טקסט דתי מרגש ויודע אף להזיל דימעה עד כי ברור שהאיש שחקן מוצלח. מהזן שחי את המחזה ברגשותיו עד שהוא עצמו משתכנע וחי עם הדמות שיצר לעצמו. רק כך בחיבוק ‘דוב טוב’ כזה מצליח האיש לאמץ ולהטעות את הצופים הרבים. כנראה הוא אינו מהלוחמים היודעים להילחם בצורה חזיתית, אין לו סיכוי בצורה הזו, לכן נותרה לו רק האפשרות של החיבוק הטוב. כך הוא מקדם את האגו והאינטרסים המוצפנים שלו, כשכל המתחבקים סביב בטוחים שמדובר בידיד אוהב ותיק. בבית הספר לכייסות לבטח יוכלו להרחיב על כך. לנו העניין מובן דיו, מנסיון.

***

בהקשר הזה שומה עלינו לזכור זאת. מעולם אף אחד מאלו לא אהב אותנו יותר מאת עצמו. ברגע שרק יכולו זרקונו כל המחבקים הללו לכל הרוחות. זכרו כי אם איני אני לי מי לי ועל כן אנו לעצמנו ולתורתנו הקדושה, כי אף אחד לא יזכור אותנו בעת שכסאו יתנדנד.

חובה לזכור ולהזכיר זאת לכל המבולבלים בשולי המחנה, סבלנו דיינו. למדנו עד לשד עצמותנו כמה אכזריים הנחמדים הללו. אסור שהפעם אף אחד במדינה יתבלבל מחיבוק חברתי, מכלכלת בחירות, או מפלבולי עיניים של פוליטיקאים משופשפים. חלילה.

החיבוק הזה עלול להסתיים בהרבה מעבר לצליעה כואבת, בירך יעקב.