רגע ההכרעה של אלי ישי: שתי אופציות על השולחן • טור

1.

קצת אחרי השעה 8 בערב של יום שני, היום בו חשו במפלגות החרדיות כמעט כמו שחשו היהודים בשושן הבירה כשנתלה המן הרשע, היה המתח במסדרונות הכנסת, כמו גם במזנון הח”כים, בשיאו.

“יריב לוין הוזעק לחדרו של ביבי”, לחש מישהו – והצליח להקפיץ קבוצת עיתונאים אל-על.

הטראומה שעברו כתבי הכנסת לפני קצת יותר משנתיים, כשהעזו לנטוש את משכן הכנסת בין קריאה ראשונה לשנייה-שלישית על חוק פיזורה של הכנסת – ומצאו אותה באמצע הלילה שרירה וקיימת, הייתה חקוקה היטב בלבבות.

לכן, הפעם, רוב הכתבים הסוקרים את התחום הפוליטי נשארו בכנסת, טרוטי עיניים, רק כדי לעקוב מקרוב שאיש אינו מבשל להם תרגיל שישאיר את ממשלת נתניהו על כנה.

2.

זכרו של הלילה ‘ההוא’ עמד חי מול עיני.

שאול מופז, אז יו”ר קדימה, שהה במזנון הח”כים כאשר קיבל את שיחת הטלפון הגורלית. בין רגע הוא נעלם. איש לא ידע לאן.

בוועדת הכנסת כבר היו החברים ערוכים להריץ קדימה את החוק, להכינו לקריאות הסופיות, כשלפתע הגיעו הידיעות שצריך ‘לעצור’.

הח”כים מ’קדימה’ ו’הליכוד’ קיבלו הודעה מקבילה על ‘ישיבה בלתי צפויה’, זאת בזמן שיועצו המשפטי של מופז – אלון גלרט, הגיע אל בית ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לסכם סופית את סעיפי החתונה של בני הזוג נתניהו-מופז. הנישואין הקואליציוניים החזיקו חודשים אחדים – והפכו בהמשך לגירושין בלתי-נעימים והליכה לבחירות.

זה היה לילה של תרגיל מסריח. יש שיאמרו, שהיה זה לילה של שיעור אמיתי בפוליטיקה ישראלית ונפלאותיה.

ברקע כבר התנגנו הג’ינגלים שהזכירו לעם ישראל את דברי מופז בליל ניצחונו על ציפי לבני: לא, הוא לא יצטרף לליכוד. אז זהו, שהוא כן. “בית לא עוזבים”, אמר פעם, רגע לפני שערק לקדימה. אז אמר.

קצת אחרי השעה 1:30 בלילה, כשריח ה’דיל’ החל להתפשט, הפכה התמונה לברורה יותר: יש דיל בין נתניהו למופז. העיתונאים חשדו. שמועות על בקשה להשהיית ההליכים בוועדה החלו לעשות דרכן למכשירי הסלולארי. 

ח”כים, ששהו במליאה והחלו לחשוד, פנו ליו”ר הכנסת, ראובן רובי ריבילין, בשאלה: למה לא מצביעים על פיזור הכנסת? השעה מאוחרת, המיטה בבית קורצת, למה מושכים זמן, בעצם?

“למיטב ידיעתי, לאחר שהצבעו על חוק ההתפזרות בוועדת הכנסת, ביקשו רביזיה שנדחתה לתאריך שאין לי ידיעה עליו. לכן ועדת הכנסת לא החזירה לי את החוק ואיני יכול להצביע עליו. אין בפנינו הצעת חוק קיימת. לכן בכוונתי מיד לאחר הצבעה על מספר חוקים שנותרו לסגור את הישיבה”, השיב ריבלין.

3.

בשלב מסוים במהלך הלילה הארוך הזעיק נתניהו את אלי ישי (אז, יו”ר ש”ס ושר) לחדרו.

מתנהל ברקע סיפור כזה וכזה, אמר לו, מה דעתך? זה נראה לך?

כאילו שאם היה מתנגד, היה מקשיב לו. “זו החלטה שלך”, השיב לו ישי, בהיגיון רב. “אני רק לא רוצה להיפגע מכך”.

הוא לא חלם, שמההחלטה הזו, יחזור יריבו הפוליטי אריה דרעי היישר אל חיקה החמים של ש”ס – ממודל השלישיה אל כס ההנהגה.

4.

“לא, מדובר בברית היסטורית בינינו’, ‘מרח’ אותו נתניהו, כפי שהוא יודע לעשות. עוד קצת קרם וניל מלמעלה פרי יצירתו של נתן אשל, כמה חיוכים של פרח לרנר – והמפלגות החרדיות נרגעו.

אם בתחילת אותו ערב הם נשמעו נסערים, כמעט נשבעו שביום רביעי פורשים, בסיומו של לילה ארוך הם נשמעו ממש מפויסים.

וכי לא נשבעו שבממשלה הבאה נתניהו לא יזכה בתמיכתם בבית הנשיא? וכי הזמירות שהם משמיעים בימים אלו לא שונות לגמרי מהזמירות ההן?

5.

את ח”כ בנימין פואד בן אליעזר פגשתי יומיים לאחר אותו תרגיל מסריח, כשהוא יושב במזנון הח”כים.

“תראי, זה רק יגדיל את מפלגת ‘העבודה'”, ניבא אז. הוא צדק חלקית. ‘קדימה’ התרסקה, ‘העבודה’ המשיכה לדשדש.

זמן קצר לאחר מכן עלה על דוכן המליאה, והחל להטיח במופז, בלי לברור במילים:  “כמה פעמים אמרת לידי ‘שקרן’ על נתניהו.. ציבור גדול חושב היום שהמערכת הפוליטית היא זבל”, סינן. ואז הוסיף את המשפט המוקצן הבא: “העדפת למכור את נשמתך לשטן”.

“זה אותו שטן שישבת איתו שנתיים”, ניסתה ח”כ מירי רגב להזכיר לו.

כשירד מהדוכן לא חלם עדיין כמה רעש יחוללו מילותיו האחרונות. אבל כלי התקשורת שבו וציטטו את הדברים הקשים שאמר, כביכול על נתניהו – שטן. השקפתי ממרומי יציע העיתונאים על בן אליעזר, והוא נראה היה לבן כסיד. לרגע חששתי לשלומו ולבריאותו. רק לפני מספר חודשים עוד היה מאושפז במצב קשה ביותר. אחר-כך קם מחדש לחיים בכלל ולחיים הפוליטיים בפרט.

עוד זמן-מה חלף בטרם ביקש לעלות לדוכן ולהבהיר את עצמו מחדש. “אני מבין את הסערה, לא התכוונתי להשוות את ראש הממשלה לשטן, דיברתי על התהליך, התהליך הוא שטני”.

6.

רק אחרי שהצג במליאה הציג את התוצאות הברורות – 93:0 בעד פיזור הכנסת – הבנו שהפעם הסאגה לא תחזור על עצמה.

בליל שני האחרון הייתה זו אחת החגיגות הגדולות של המפלגות החרדיות. החברים צהלו, כפי שלא צהלו זמן רב. ממש כמו אסיר המשתחרר מבית הכלא אחרי תקופת סבל.

היו מהם שאפילו התפייטו.

ח”כ ישראל אייכלר הזכיר שאנחנו בחודש כסלו, שהנה זכינו לנס חנוכה, שלטון היוונים קרס, ההגמוניה של המתייוונים בארץ ישראל תמה, וקמה מלכות החשמונאים.

מלכות חשמונאים – בראשות ביבי או בראשות בוז’י? הוא לא פירט.

“זה היה נציחון הרוח על הכוח, ניצחון אור המנורה הטהורה בבית-המקדש על פני התרבות הרעה של פיתוח ודיכוי של נשמת ישראל. היוונים לא רצו להרוג את היהודים, אלא לקחת מהם את הנשמה. הם ביקשו לעקור את האמונה היהודית. היום אנחנו זוכים שוב למעין נס חנוכה קטן בזמן הזה, כי בשנתיים האחרונות שרר החושך על פני הארץ. שלטון הזדון דיכא את המוני עניי ישראל והכריז מלחמה על תורת ישראל”.

רק סופגנייה הייתה חסרה שם, במליאה.

7.

היכונו לעונת הצווחות של הפלגים המבקשים ‘ייצוג הולם’. אלי ישי עשה זאת שנתיים, בזבז תחמושת. כעת הוא מגיע באפיסת כוחות אל קו הגמר, ונאלץ להסתפק בפירורים שנזרקו לעברו. אחרים מתחילים רק עתה את המירוץ.

כולם רוצים ייצוג.

מקום.

כיסא.

בעבר היו אלו קבוצות מקרב מי שמכונים ‘חרדים עובדים’, שסברו שאם יתמודדו בפלטפורמה עצמאית (טוב, זוכרים?) ייצגו את עצמם טוב יותר. הם נעלמו.

כעת צצות קבוצות נשים שרוצות ייצוג. ‘לא נבחרות, לא בוחרות’, הן מאיימות.

וברקע, כמו בבחירות המקומיות, צצה גם קבוצה ליטאית שולית ודורשת: ‘תנו לנו מקום’. ולא – נתמודד לבד ו/או נשליך קולות לפח האשפה.

פעם היו אלו רבי אמנון יצחק והרב חיים אמסלם (הראשון כבר הודיע שלא יחזור על הסאגה, השני עוד בשלב הגישושים לאיזו מפלגה יצטרף); היום אלו קבוצות בש”ס (תומכי אלי ישי, הם מכנים עצמם) וקבוצות שונות במגזר החרדי.

כדי לפזול אל כל הקהלים הללו תגלו בתקופה הקרובה כיצד הנציגים החרדיים מנפיקים אמירות שהן ספק אומללות, ספק מגוחכות.

הנה, למשל, ח”כ מאיר פרוש כבר הודיע, בעודו פוזל לעבר מטה חב”ד ביהדות התורה, כי אינו מאמין שמועצת גדולי התורה תסכים לתמוך בבוז’י הרצוג. קו מדיני שונה, הסביר.

אז נכון שביום שני האחרון, בישיבת סיעת יהדות התורה, צפה הדילמה: לשדר תמיכה בנתניהו – מה שיעורר שיח תקשורתי על ‘דילים’, או לנגן ‘בוז’י’ – מה שירחיק קהלים ימניים. פרוש היה זה שהביע את החשש האחרון, מה שכנראה הביא אותו להשמיע אמירה ‘ימנית’.

את גפני תמצאו ב-90 הימים וקצת של מערכת הבחירות בהרבה חוגי בית עם חרדים עובדים (היזהר, הם מקליטים); את דרעי באסיפות בחצרו של הגר”מ מאזוז; את אלי ישי (הימור שלי, נכון לעכשיו, יישאר בש”ס) על גבעות יו”ש מצהיר שש”ס ‘מה זה מתנחלת’, בעוד דרעי במקביל, איפשהו בצפון מספר על דעת תורה שאינה שלמה עם ארץ ישראל השלמה.

בסוף-בסוף, חשוב לזכור, כל הסכסוכים הפנימיים הללו הם רק הפרומו לעומת הסכסוך האמיתי של כולנו: הסכסוך מול רודפי הדת.

האמינו לי: יאיר לפיד (רק לדוגמה), לא מבדיל בין הזקן של דרעי לבין הזקן של ישי, בין זה של פרוש לזה של גפני. הוא בקושי מבחין בין המגולחים עם החולצה התכולה לאלו שמקפידים על לבנה.

ולכולנו יקר עולם הישיבות. כולנו ש-ח-ו-ר-י-ם.

 8.

היכונו לעונת הספינים.

ברקע צצו הראשונים. בהמשך הם יבואו כבמכת ארבה של ממש. בלעדיהם הרי אי-אפשר, כך נראה, לנהל מערכת בחירות.

קחו כמה מהם, רק לדוגמה:

“חצרו של הגר”ח קנייבסקי דורשת את המקום השמיני בדגל” (לא דורשת הערכה: מקור הספין בקרב מי שלא ממש אוהד את דגל התורה ולא מאוד חפץ ביקרה ובהצלחתה).

“תסיסה בסיעת שלומי אמונים, בעקבות דרישת מספר ראשי חוגים לעריכת פריימריס בין כל קהילות החסידויות הקטנות לקביעת נציגיהם לכנסת ושיבוצם ברשימת יהדות התורה”, וההמשך הדרמטי: “בישיבה סודית שנערכה השתתפו מספר מושכי חוטים וקובעי מדיניות בציבור החסידיות הקטנות, ונדונו אפשרויות להדחת ח״כ מאיר פרוש והצבת כוחות רעננים יותר”.

אז תרשו לי לנחש שהפגישה הסודית לא נערכה ו/או נערכה בחנות פלאפל בשיח חברים אקראי. שום דרישה רצינית מצד שום אדמו”ר.

ויש לזה גם המשך: “ח”כ פרוש השוהה עתה בחו”ל בתגובה לבקשת ראשי שלומי אמונים לקיום פריימריז בסיעה: אני לא פוחד, מי שלא מתאים לו שיילך לגור או לויז’ניץ, רק אני דואג באמת לחסידיות הקטנות”. אז זהו, שאפילו התגובה היא המצאה.

הנה עוד אחד: “לקראת הבחירות, עסקנים בכירים בחסידות גור החליטו לעשות סוף לביזיון של צפצוף על תקנון דברי האדמו”ר בעל הלב שמחה זצ”ל, שלא יהיה אותו נציג מטעם גור בכנסת יותר משתי קדנציות. כך גם, בעקבות כמה החלטות שהתקבלו לאחרונה, השנויות במחלוקת, החליטו העסקנים שיכנסו בימים הקרובים לאדמו”ר בבקשה להחליף את ח”כ יעקב ליצמן בעסקן אחר מהחסידות”.

לא היה, לא נברא, וגם – חסר סיכוי. ליצמן היה וימשיך להיות הנציג של הסיעה המרכזית. הוא אפילו עומד להיות שר (בריאות, ננחש) אם וכאשר החרדים ייכנסו לקואליציה. את האישור לשדרוג קיבל בסוף הקדנציה האחרונה שלו בבריאות, כשעדיין איש מהחרדים לא צפה את ההשפלה שיעברו בשנה וחצי הקרובות.

ואחרון, חביב: “שר הבינוי והשיכון אורי אריאל יחבור לח”כ אלי ישי במפלגה אחת”. לא היה, לא נברא, אבל מסוג הספינים החביבים על שני הצדדים: מסייע לזה כמו גם לזה במו”מ מול הבוס (נפתלי בנט את אריה דרעי).

9.

בחודש אלול עמד שר הפנים דאז גדעון סער על במה בכפר המכביה ו הפתיע את עם ישראל עם תוכניותיו המשפחתיות. לבוש בז’קט כהה, בפנים קצת חיוורות, הודיע כי בחר לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים ולהתמסר לבני משפחתו. הוא אפילו סיפר על בנו התינוק דוד, ועד כמה הוא רוצה להיות שם בשבילו, כשילמד ללכת.

יממה לאחר מכן, באחד מהראיונות התקשורתיים הרבים שהעניק, הבהיר: קראתי את הפרשנויות, אבל הן שגויות. “לא עזבתי אתמול בערב, כדי לחזור מחר בבוקר”.

גם גאולה, רעייתו, בירכה על הצעד המשפחתי: “הגיע הזמן שיהיה עם ילדיו, משפחתו ואיתי. העבודה הייתה שוחקת וקשה והוא היה מסור, ועכשיו הוא שלנו, אלא אם יחליט אחרת”.

האמא ברוריה סיפרה לאתר ‘מאקו’ שכיף גדול לה. “כשאני מצלצלת אליו הוא לא אומר לי ‘אמא אני אחזור אלייך’ – וחוזר אלי ב-23:00 בלילה, כי כל שאר הזמן הוא תקוע עם ענייני מדינה”.

לכולם, משמע, היה כיף גדול. ובכל זאת הדיבורים על אפשרות של חזרתו לזירה הולכים וצוברים תאוצה. איך אמרה האמא? זכותו. בגיל 48 כבר לא שואלים את אימא מה לעשות. היא צודקת.

השאלה היא איך יתקבל הזיגזג הפתאומי הזה בדעת הקהל. זהו? מיצית את המשפחתיות בחודש? הילד כבר הולך? רץ?

הילו גלזר מ’הארץ’ כבר גרס את התחקיר עליו עבד במרץ?

אם בתחילה חשבתי שמדובר ב’עוד ספין’, אולי בבדיחה, התעקשות מקורביו לומר שהוא שוקל זאת ברצינות, הבהירה לי שהסיפור אינו מצוץ מהאצבע.

בשעתו, כתב עליו העיתונאי יוסי קליין ב’הארץ’ את המילים הבאות: “בסיס החברות שלו רחב ומוצק. הוא חבר של ‘ידיעות’, ידיד של ‘מעריב’ ובן בית ב’ישראל היום’ (אחרי הקצרים מול ביבי, סביר להניח שהוא כבר לא… -ש.ר.). אי אפשר לכתוב עליו מילה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה”.

זמן קצר לאחר מכן דיווחה הבלוגרית דבורית שרגל כי השורות הללו הוסרו מטורו של קליין באתר האינטרנט של ‘הארץ’.

אז הכול הסתדר, אין תחקירים, הילד הולך, המשפחתיות הושלמה באידיליה – זה הזמן לרוץ מול ראש ממשלה מכהן ולנסות להדיחו?

ימים יגידו.

וימים יגידו עוד משהו: האם לא היה זה מהלך פזיז. פזיז, כמעט כמו ההחלטה לפרוש. פזיז, כמו צעדיו הראשוניים של תינוק…

10.

ואיך אפשר לשרטט את השבוע הפוליטי שהיה, בלי סיום עם ש”ס?

אם בשבוע הקודם הצגתי מספר אופציות העומדות בפני ח”כ אלי ישי, השבוע הן הצטמצמו ונראה שהן עומדות על שתיים בלבד.

הימים הקרובים יהיו ימי ההכרעה.

אחרי ביטול האופציות לריצה משותפת עם חברי כנסת חובשי כיפות סרוגות או חילוניים (תקומה, כחלון – אלי ירא-שמים במהותו ולא יבצע צעדים מסוג זה. סתם אנקדוטה: בכל יום, בין השעות 14:00 ל-15:00 הוא לומד בחברותא – זו הסיבה לאיחוריו לישיבות סיעה), ואחרי ביטול האופציה של פיצול עם עוד חמישה ח”כים שינכסו לעצמם את המותג ש”ס – נותרו שתי אפשרויות:

האחת – נשיא מועצת חכמי התורה, חכם שלום כהן מזמן את אלי, מסביר לו כמה חשוב שהתנועה תתמודד בכוחות מאוחדים, מבטיח לו את המקום השני ותפקיד שר בכיר (המלצה שלי: לך על תמ”ת). התוצאה: אלי בולע את הרוק ושומע לדעת תורה.

לא יהיה לו קל, כמעט בטוח שלא יתייעצו איתו בעניינים השוטפים (האם התייעצו איתו קודם שח”כ איציק כהן התנגד להעביר כסף להתיישבויות בוועדת הכספים? ניחוש שלי – לא. ואלי, כידוע, אוהד מושבע של המתיישבים ביו”ש).

אבל הוא ינסה להתרכז בעשייה הפנים-משרדית וימתין לשעת הכושר הבאה, בעוד שלוש-ארבע-חמש שנים.

השנייה – גדול בישראל, בעל שיעור קומה, יתיר לו להתמודד בנפרד. ניחוש שלי, זה לא יהיה אחד מחברי מועצת חכמי התורה. איש מהם לא ייצא נגד דעתו ורצונו של נשיא המועצת.

אם זה יקרה, אלי יריץ מפלגה וירבה בפרקי תהילים שתצליח לעבור את אחוז החסימה. הקרב העיקרי בין ש”ס של אריה דרעי לש”ס של אלי ישי יהיה מי ישכנע את פורטונה מדימונה ואת מסעודה משדרות שהוא-הוא שלוחו האמיתי של מרן זצ”ל.

שניהם יחלקו את תמונותיו.

שניהם יזכירו את צוואתו.

והעם יבחר.