יש אנשים שחיים את היום. אנשי מעש ואנשי עמל, שיודעים מה עשו אתמול, מה יעשו היום ומצודתם פרוסה גם למחרת. את האנשים הללו, סיכוי גדול שלא תכירו. כלומר, אתם מכירים אותם ופוגשים בהם- ביחוד אם אתם נמנים על קטגוריית אנשי החיים, ועם זאת סביר להניח שלא שמעתם עליהם או שלא ‘קראתם’ עליהם – ואותם.
האנשים האלו, בשונה מאנשים מופלאים שאותם תכירו בהמשך, אינם זקוקים לתמריצי חיות ואינם כמהים לשאגות המון העם ולאדרנלין מזויף, הם הרי חיים. על אנשי הצללים, אלו הנושמים אוויר שונה מהסטנדרט והניזונים מפחמימות מסוג אחר בדמות תהילה ופרסום, מן הסתם שמעתם. ואם לא היום, אז בוודאי במערכת הבחירות הקודמת, ואם גם שם התעלמתם, סביר שתפגשו בהם בעוד שנתיים בבחירות 2015 וכן הלאה. עד שיבוא הגאון שיקבע בחירות רק ב29 בפברואר, תאריך שנולד פעם בארבע שנים בלבד. – עד אז תתכוננו לתזכורת דו שנתית. ובמה דברים אמורים?
-עוד לא פרצה לחיינו תודעת הבחירות, טרם החלפנו כוחות מהיום החופשי ההוא בשלהי חורף תשע”ב, עודנו מונחים שלב לפני העיכול הסופי ותובנת השמחה על דבר ממשלת השמד שהתפרקה וחלפה לה מן העולם, והנה הפתעה: רחבי המדיה התקשורתית והחזותית הופצו והופצצו במאות קריאות נרגשות של סוגי אדם, המשתייכים פורמלית לזרם החרדי- לייחס.
שעתיים בדיוק (!) אחרי ההכרזה הראשונה על הליכה “כנראה” לבחירות, וכבר מודעה גרפית מושקעת בדמות פתק בחירה עם אותיות “לא” הסתובבה לה אי שם ברחבי העולם שלהם -‘העולם הווירטואלי’ (שאם אתה לא שם, אתה לא קיים. -הסלוגן חשוב, בהמשך תבינו מדוע), תוך שהיא נושאת את דגל האפליה וקוראת עליו תיגר.
“לא יתכן” זעקו סוגי האדם “כי ברשימות החרדיות אין ייצוג הולם לכלל הסוגים”. אנשי הצללים לא עוצרים בעצם המחאה ומציעים גם לאותו מגזר להימנע מקיום זכות הבחירה, אם לא יענו דרישותיהם לאלתר. מפחיד.
עת לרחם
ובאמת, זו העת לרחמים. בזמנו, כשהייתי טלה קטן הסתובבתי עם אבי, ידי אוחזות בציציותיו ועייני, עייני ילד, עוקבות באהבה אחר מעשיו ולומדות מדרכיו. פעם, כשראיתיו מעניק מטבע הגון של צדקה להלך שפשט את ידו, כשהיה ברור לכל כי אינו מוגדר כעני לכל השיטות ולכל הדעות, העזתי פני ושאלתי “למה”. התשובה שקיבלתי מנווטת אותי גם עתה כשעניינים רמים יותר עומדים לנגד עייני. “גם אם אינו באמת עני”, השיב לי אבי, “די לי בכך שהגיע לדרגת פשיטת יד, על מעשה זה בלבד מגיעה לו מידת הרחמים”. קניתי. מאז אני מפזר רחמים בשפע גם למי שלא מחזיק בסיבה הגונה לדבר, מלבד עצם היותו דורש רחמים. גם כאן, עצם הדרישה לתשומת לב, מעוררת בכלל האוכלוסייה מנה גדולה של השתתפות בכאב ובצער ועל כך – תנחומיי.
אלא שעצם הסערה, ועצם הדעות הרווחות בעד ונגד, גורמות לי לתהייה “היכן טעינו”. הן אמת, רבותינו זצוק”ל ושליט”א הורו לנו ויותר מפעם אחת, לממש את זכותנו הדמוקרטית וללכת להצביע גם במחיר ביטול תורה. דומה שאין זמן אחר שבו מתממש הציווי האלמותי של “ועשית ככל אשר יורוך” יותר מעת בחירות. אשריכם ישראל.
אך האם למישהו יש ‘סקלא דעתך אמינא’ כי את הקול שלנו המוכנס לקלפי כהוראת רבותינו מייצג פלוני כזה או אחר? האם מישהו עדיין מחזיק בתובנה כי במעשהו הוא “בחר” בנציג מסוים? האם באמת מישהו חושב כי נציג התנועה פועל על דעת עצמו ועל פי תבונת שכלו בעודו מצביע במליאה בעד או נגד? האם דעתו של ‘שליח הציבור’ (כן. כך הוא נקרא!) רלוונטית בכלל מול דעתו או דעתם של גדולי התורה באשר יורוהו? אז זהו שלא. נבחר הציבור חייב לעמוד בקשר רציף עם גדולי הדור ובפרט בהצבעות גורליות, דבר שאגב מגביל את ‘השתייכותו הסוגית’.
עצם המחשבה כי יש מקום לסוגי אדם שונים במליאת הכנסת, מלמדת על בורות איומה, בכל הנוגע למפלגות החרדיות ולמטרתם. מי שחושב כי העדר סוג אדם מהרשימה לכנסת פוגעת בזכויותיהם של הנשרכים אחריו, כמו החושב כי הכנסתם למפלגה תואיל לקולות נשכחים, טרם נגע בידית הדלת של היהדות החרדית. ויסלחו לי הבורים. המפלגות החרדיות מייצגות את היהדות החרדית הגלובית – ובהצלחה לא מבוטלת. אין מטרתם לייצג אנשי צללים עלומים המאיימים בפולחן הצבעה.
הן אמת, העדר חמש מאות קולות ממורמרים, תורגש מן הסתם באחד מהסכמי העודפים לאחר הבחירות, אבל הילת ההשקפה החרדית המשמרת מפני פגעי חיצי תסכול הנורים מקשתות ‘מודרניים’, שווה גם במחיר איש צללים ומעריציו שלא יקיימו מצווה עשה מדאורייתא באותו יום בחירות גורלי.