היין של האביר בראש הטירה • שרגא מבקר ביקב קסטל

כדי למצוא את יקב קסטל ולגלות את הטירה ואת האביר היושב בראשה, נצטרך לנסוע באחד הכבישים היפים בארץ. מצד אחד מזכירים את הפיתולים והעליות את הרי איטליה ומן הצד האחר יש את הפראות של נפאל עם ההרים שגולשים לכביש. אולי קצת הגזמתי אבל ללא ספק אחד הכבישים היפים שיש בארצינו.

אלא שגם אז, אולי כדי להקשות את מציאת המטמון, לאחר הנסיעה הזו כשמגיעים לרמת רזיאל, עדיין יש לחפש את היקב. אין שילוט ואין הכוונה. אמנם לא מסובך למצוא אותו אבל שילוט אין. בצניעות, מה הוא מתחבא לו שם. מיד כשרואים את החומה שמקיפה את הטירה מבינים ששם הוא נמצא.

אז איך זה התחיל? לאלי בן זקן היתה מסעדה בירושלים ושטח ריק מאחורי הבית. בשנת 1988 החליט לשתול בו גפנים מראשוני הכרמים באיזור הרי יהודה ולנסות לייצר יין.

לאחר ארבע שנים לקח אלי את ענבי הקברנה ומרלו שגדלו ליד לול התרנגולות  והכין מהם יין, עם קצת עזרה של חברים שמבינים. מצידו לא היתה הכשרה ייננית, אבל היתה כן אהבה לאדמה וליין, וזה מה שכיוון אותו.

היין הראשון שלו התיישן שנתיים בחביות עץ אלון צרפתי וב1995 הוכנס לבקבוקים, פוקק ויקרא שמו בישראל “גרנד וַיִּן” (grand vin) שפירושו בצרפתית יין גדול.

אלי מספר שאת השם הזה הוא נתן בתור יומרה למה שהוא רצה שיצא מהיין,  כשחבריו טעמו, טענו שהוא באמת כזה. אבל חברים טובים מפרגנים תמיד, ורק כאשר מישהו שלח את היין שלו למומחים באנגליה ותשובתם היתה כזו: “היין עשוי בצורה מבריקה, קלאסי, והוא Tour de force (ביטוי צרפתי שמשמעותו, הישג יצירתי יוצא מן הכלל, ש.ג.). אנא מסרו לו את איחולי” – ידע אלי שבאמת כשמו כן הוא “יין גדול”.

האביר שבראש הטירה

לפעמים מצליח למישהו משהו חד -פעמי, כנסיון שהוא עצמו אינו מאמין בתוצאות, אבל תגובות נלהבות של הסובבים גרמו לאלי  לחשוב שלנסיון זה כדאי שהיה לו המשך.

זה בדיוק מה שקרה, המטרה הראשונית היתה לייצר מעט יין לצריכה אישית, לא להתעסק עם יקב ולא לפתוח יקב בוטיק מקצועי, אבל אחרי כאלה  תגובות נלהבות הבין אלי שיש לו בקרקע ובגפנים פוטנציאל טוב, והתוצאה שלפנינו מדברת בעד עצמה. “יקב קסטל” הפך ליקב מהשורה הראשונה, והשאר הסטוריה.

כרמים נוספים ניטעו באיזור בגובה של למעלה מ-700 מטר, בחורף הם אפילו מקבלים מעט שלג,  לול התרנגולים שבחצר הבית הפך ליקב  ומרתף מתאים  נחצב בסלע.

אלי היינן הראשי של יקב קסטל הלוא הוא האביר שבראש הטירה.

לא סתם אני קורא לו כך, אלי קיבל לאחרונה תואר אבירות מממשלת צרפת על תרומתו לפיתוח החקלאות. יחד עם אריאל בנו,  שלמד ייננות בצרפת וגם עבד שם ביקבים, שניהם אחראיים על ייצור היין ביקב.

טעימה לכבוד הטור

היקב מתמקד בשלושה סוגי יינות, כולם מתיישנים בחביות.

במרתף יש כ600 חביות  ליינות האדומים ועוד כמאה חביות ליין הלבן c blanc du castel הלוא הוא השרדונה.

כבר פעמים רבות טעמתי את היין שלהם, אבל לכבוד הטור שלנו טעמתי שוב את שלשתם, והפעם עשיתי זאת בזהירות ובאחריות מירבית.

השרדונה שוהה בחבית כשנה, שליש מהכמות בחביות חדשות, ואחר כך מערבבים את הכל.

יין מצויין בהיר צלול, ריח עשיר, הרבה פרי, חמיצות קלה וטובה, סיומת בינונית. 145₪.

היין השני ‘פטיט קסטל’ הוא בלנד שעשוי מכל חמשת זני הגפן הגדלים בכרמים של קסטל, בעיקרו קברנה סובניון ומרלו, והיתר: פטי ורדו, קברנה פרנק ומלבק. היין מיושן 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות.

יין מעולה מאוזן גם באף וגם בפה, ריחות פירותיים, נגיעה טובה של חבית וטעם שיורי ארוך וטוב. 124₪.

מלך היין

הטוען לכתר הוא  “קסטל גראנד וַיִּן”-היין הגדול, שעשוי פחות או יותר מאותו חומר שעשוי אחיו הקטן, ה”פטיט קסטל”, אבל אם בפטיט יש גם ‘פְּרֶס וַיִּן’, אז בגראנד יש רק “פְרִי וַיִּן” [פ’ בלתי דגושה, כמו F].  אני אסביר: בסיום התסיסה של הענבים, מוציאים את הנוזל מהמיכל  לוקחים גם את הענבים השבורים שצפים ואת הקליפות ששקעו במיכל, ומכניסים הכל למכונת פְּרֶס =לחץ, כדי לְמַצּוֹת עוד נוזלים שנתרו  בין הקליפות. היין הניגר מעצמו מהמיכל לפני לחיצת הַפְּרֶס  נקרא “פְרִי וַיִּן”-יין חופשי, והיין שיוצא עם הלחיצה נקרא “פְּרֶס וַיִּן”. ככל שלוחצים יותר, יוצא  היין יותר ויותר עפיץ ומר, כי הוא מקבל את הטעמים  של הקליפות והגרעינים.

גראנד וַיִּן הוא משהו מעין הנאמר על “שמן זית זך כתית”, שבו לוקחים את רק מה שיצא בלי לחץ, כך גם יין זה נוצר רק ממיץ ענבי יין שיצא בלי לחץ. יש בו אך ורק ‘פְרִי וַיִּן’ העשוי מהענבים הטובים ביותר ומתיישן 24 חודשים בחביות. כמובן שהצבע הוא אדום כהה ועמוק, ריחות של שוקולד ופירות יבשים, גוף מלא, אלגנטי ומאוזן, חבית טובה, טעם שיורי נהדר ליווה אותי  עוד זמן-מה אחרי שכבר עזבתי את היקב. 216₪.

האמת שיש יין נוסף רוזה, שמיצרים אותו בשנים האחרונות ששמו רוזה דו קסטל, שהוא בלנד של מרלו מלבק וקברנה פרנק שנבצרו מוקדם במיוחד ליין זה. פריך וטעים, ונגמר בדרך כלל 3-4 חודשים אחרי יציאתו לשוק (פסח). בראש השנה כבר קשה מאד להשיגו.

הסדרה נערכת על ידי שרגא גבהרד, יועץ בתחום המקצועי והכשרותי ביין.

‏