בין זיכרון לפולחן; ה’אנושיות’ שבנאצים

 לא סוד שמדינתנו הקטנטונת נופחת את מרב אונה מזיכרון השואה והנצחתה. זה לא סוד שהשואה משמשת כסמל וכמוטיב מרכזי בחוט השדרה של האתוס הישראלי, וזה גם לא דבר מגונה. הישראליות חורטת על דגלה בגאון את הדקדנטיות הפרועה, חסרת הרסן והגבולות, של האנטישמיות הפופולרית, היא זוכרת את השואה, מעמידה אותה על נס, ומנפנפת רצוא ושוב בגורל הטראגי של העם היהודי, בייסוריו הכואבים, בגלויותיו הלאות, היא מבקשת ליטוע בכך את שורשיה האיתנים של המדינה, את הצדקתה ואת זכות קיומה לבני העם למוד התלאות הזה.

השואה היא אמנם הפסגה של רשע ושל חוסר אנושיות, היא אמנם בלתי ניתנת להשוואה לשום צרה אחרת שניתכה על העם היהודי ועל האנושות בכלל, אולם השאלה הגדולה היא מה אנו אמורים לעשות עם הזיכרון הזה. מה הוא זיכרון מכונן.

אם על זיכרון אנו מדברים, הרי שהשואה אמורה להעלות בתודעתנו את שלל הקונוטציות שהיא מתלווה אליהם; המרמה שבדמות החוסן האנושי, ההידרדרות האינרטית של אומה, השבי העיוור בזרועות הדרקון של אידיאלים שמימיים, הפיתוי שבפיתוי וכו’. השואה איננה יכולה להתייצג כהתנכלות גרידא לבני העם היהודי, היא לא יכולה למרכז את העם היהודי תחת כנפיה כחוט שדרה. השואה מחצינה עמה אוסף גדוש ועמוס של זוויות.

ליהודי יש פריווילגיה: הוא חווה שואה

לשכוח זאת (תרתי משמע), הרי זה להפוך את זיכרון השואה לפולחן שואה. לאליל. לאובייקט של סגידה. פולחן שואה הופך להיות כבר תירוץ. לא מדברים יותר על הרצון להתגונן מזרועותיהם המזיקות של אויבים ועל ניסיון ליצירת עצמאות, אלא מדברים כבר על היתרים, על אורך רוח, על אפשרות. השואה הופכת להיות הסמל לכל יהודי המעוניין לעשות את שברצונו. השואה מעממת ומטייחת את המורכבות המסיבית העוטפת נושאים רגישים. היא מחפה על הדיאלקטיקות ומלבינה אותם. השואה היא הקלות של המעשים. ליהודי ישנה פריווילגיה, הוא חווה שואה.

פולחן שואה שכזה יגרור אותנו, במוקדם או במאוחר, לשכחת השואה. זיכרון השואה פירושו זיכרון החולשה האנושית, זיכרון ההתגלגלות של האינרציה, זיכרון תוצאותיה של האדרת הלאומנות, האדרת הגזע, ייחודיות הזהה. זיכרון השואה מהדהד בפנינו שוב ושוב את החולשה הגדולה של דמותו המלטפת של החוסן האנושי. עד כמה האדם הוא יצור זולג, אינרטי, מובל, עדרי, עד כמה העדר השיוף של מנגנוני הביקורת, ההאדרה העצמית, ה’זכויות’ העצמיות, הם סימפטומים למנטליות סוחפת של רצחנות פתטית. עד כמה אין ערבים למוסר.

תקומת היהדות באמצעות זיכרון השואה תהא אפוא תקומת המסורת הביקורתית הנוקבת של חכמת התלמוד העשירה. השקלא וטריא. תקומתה של היהדות לא תתרחש אפוא במעטפת החמה, הוורודה והסמוקה של המתייסר המרוחם, היא לא תתרחש בביטוי אימפולסיבי של כוחנות ומיליטריזם, אלא להיפך. תקומת היהדות תבקש להאדיר את הלוחמה העיקשת נגד הרשע, היא תחדד זהירות יתירה ביחס למעשי בני האדם, להרגליהם ולדעותיהם. היא תבקש לזהות את הניצנים הגנוזים המתחבאים מאחורי כל דיבור ‘צודק’, המבקשים להסיט את הדברים באמצעות אינרציה קלילה לכיוון סוחף כזה או אחר. תקומת היהדות תהא אפוא הזהירות היתרה כלפי הלאומנות הפזיזה והחשדנות המכובדת כלפי האידיאלים הנוטפים עסיס ותבלין של היופי הלאומי.

לעומת זאת, פולחן השואה, יחדד את ההיפך. הוא יבקש לחדד את מסכנותם של היהודים (ובצדק), ואת חוסר האונים שלהם. בכך הוא יוביל לאיבונה של השואה, הפיכתה מזיכרון חינוכי ללהט פתטי, לצדקנות נוירוטית ולחיטוט עצמי, להאדרת האגואיזם והלאומנות, חוסר זהירות, שטחיות ורדידות. פולחן השואה טומן בחובו שואה נוספת.

השואה יצאה דווקא מידם של הנורמלים שבנורמלים

וכאן נעוץ הכידון: האם ‘קדושתה’ של השואה כפי שהיא מתייצגת כיום בבמות שונות תורמת לזיכרון השואה או לא? האם העקשנות המבקשת לבודד את השואה, לנטרל אותה מדימוי לכל רוע אחר, להפוך אותה ליותר טראגית מטראגית, לקדושה וסקראלית, תורמת לזיכרון האמיתי של השואה? ללקחים שהיא היתה אמורה להפיק? האם ציורה האינסופי של השואה בצבעים לא נורמליים וחריגים אכן מזכירים את השואה, או שמא, דווקא משכיחים אותה?

אם השואה היא לא נורמלית, אז יש לנו תירוץ טוב; הם הלא נורמלים! אם כל פעם שנזכיר את השואה כדימוי וכמטאפורה לזוועות אחרות היא תגבה תגובות והדים זועמים; אל תגעו לי בשואה—, אזי נשכח את השואה, נשלח אותה בכך לארכיונים המאובקים של ההיסטוריה. אם נמשיך לטעון שאי אפשר להשתמש בשואה, השואה זה מאורע חד פעמי, חריג יותר מכל חריגות, אזי השואה לא תוסיף לנו דבר.

זיכרון השואה צריך להבליט דווקא את ה’אנושיות’ של הנאצים, את ה’הומניות’ שלהם, את ה’רגילות’ שלהם, אנשים כמו כולם. זיכרון השואה מאותת בתמרורי אזהרה. הוא מאותת לכל אחד ואחד מאיתנו. השואה יצאה מתחת ידם של הנורמלים שבנורמלים, השפויים שבשפויים. דווקא בגלל זה היא מסוכנת, דווקא בגלל זה היא מתרה, דווקא בגלל זה היא נוכחת, נזכרת.

כל חוסר זהירות טומן בתוכו שואה קטנה. דיבורים גבוהה גבוהה על ‘צדק’ ועל ‘זכויות’, על לאומיות ועל צבאיות, על אידיאליזם אוטופי, נושקים לסכנת השואה ממש בקירוב. השואה צריכה להיות מודל של זהירות, ולפיכך התראה בפני מנטליות העלולה להידרדר רחוק, הלאה ממנה עצמה.

• מנחם נאבת הוא מחבר הספר ‘לרגעים תבחננו’ על התשובה