לימוד שואה בגיל רך: החמצה חינוכית?

בראשית שנות השבעים סיימתי את עבודת הדוקטור שלי באוניברסיטה אמריקנית, בנושא שהייתה בו פריצת דרך מחקרית – החינוך הגבוה בגרמניה הנאצית. עם שובי לישראל פיתחתי בסיועו של דוד פור, יו”ר המזכירות הפדגוגית באותה עת במשרד החינוך, שני ספרי לימוד ניסיוניים להוראת השואה לתלמידי בתי הספר.

הרעיון, שהקדים את זמנו, היה לבסס את הפקת לקחי התופעה האנושית החריגה בהיסטוריה על התייחסות, הן לקרבנות השואה והן לרוצחים כאל בני אדם שהתנהלו במציאות היסטורית ייחודית ורוויית דילמות. כבר אז עמדה גישה זו בניגוד להתייחסות המקובלת והמנוכרת שראתה בקרבנות השואה דמויות “אחרות”: גלותיות ורחוקות שהלכו, בהתאם לסטריאוטיפ המקובל, “כצאן לטבח”, ואילו ברוצחים ראתה דמויות דמוניות, מ”פלנטה אחרת”, התלושות מכל הקשר אנושי, וממילא חוסמות את היכולת לפתח שפיטה מוסרית של מעשיהן.

מאוחר יותר, בשנות השמונים, עבדתי, יחד עם עמיתים, בבית הספר לחינוך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, ובהם פסיכולוגים חינוכיים וכותבי תכניות לימודים, על פיתוח עקרונות לתכנית חינוכית מקיפה להוראת השואה, מגן הילדים ועד כיתה י”ב. יחד פיתחנו כלים פדגוגיים ופסיכולוגיים להתמודדות עם השואה כתופעה אנושית שיש להפיק ממנה לקחים הומניים אוניברסליים, החל בטיפוח המשמעויות לכבוד האדם וכלה בצורך במאבק המוסרי נגד הפיכת ה”אחר” – ויהא זה יחיד או קולקטיב – לקרבן.

די לפשטנות

האמנתי אז, ואני מאמין ביתר שאת גם בימים אלה ממש (כשנכדתי כותבת לי מהמסע של כיתתה בפולין, על תחושותיה כנערה ישראלית אל מול הררי הנעליים באושוויץ), כי ניתן, רצוי, ואף חובה לעסוק בשואה, באופן מושכל, כבר מגיל צעיר.

על רקע זה שמחתי לקבל את הזמנתו של שר החינוך שי פירון להשתתף בדיון שנערך לפני כמה חודשים בלשכתו, עם ראשי יד ושם, אשר עסק בעקרונותיה של תכנית חינוכית להתמודדות עם לקחי השואה כבר מגן הילדים.

במסגרת הדיון פרשתי את עיקרי משנתי, ולפיה העיסוק בנושא המורכב הזה איננו יכול להיות תחום, באופן מלאכותי (ולכן גם לא תמיד חינוכי), ליום השואה. עליו להיות ארוג בתכנית הלימודים החינוכית, רבדים-רבדים, רגשיים וקוגניטיביים, לאורך שלבי התפתחותם של התלמידים במהלך שנות הלימוד. תכנית הלימודים הכוללת צריכה להתבסס על שתי מטרות-על:

המטרה הראשונה מתייחסת אל הקרבן, ולפיה יש לשאוף להבנת משמעותו של חורבן ערש התרבות היהודית באירופה ולהבנת מקומה הראוי של תחושת היתמות המלווה אותנו עד היום.

המטרה השנייה מתייחסת אל הרוצח, ולפיה יש לחתור להפנמת יסודות התופעה האנושית של “רצף הרשע המתדרדר”, החל בהתייחסות הסטראוטיפית לזולת (“האחר איננו אני”, כפרפראזה לנושא המרכז של מערכת החינוך כיום – “האחר הוא אני”), דרך הפיכתו בתודעה למושא שנאה, וכלה בהשמדתו הקולקטיבית.

החטאה מצערת

הדיווחים שנשמעים לאחרונה בתקשורת על אודות התכנית החדשה לעיסוק בשואה החל בגיל הרך מעוררים בקרבי סיבה לדאגה. לכאורה נראה שתכנית זו איננה מתבססת על מטרות ברורות ועל מתווה פדגוגי הנגזר מהן. נדמה כי נקודת המוצא של התכנית היא הרצון להתמודד עם ההשלכות שעלולות להיות לחשיפת הילדים לחוסר האונים של הקרבן היהודי, מצד אחד, ולרוע הנאצי, מצד שני, ביום השואה.

אם אכן כך הדברים, הרי שלפנינו החטאה מצערת של מטרות חינוכיות ראויות. גרוע מזה: נראה שאנחנו חוזרים אל מלכודת “הסימטריה המקאברית”, הנוצרת מתחושת ניכור כלפי הרוצחים הבלתי אנושיים מזה, וכלפי הקרבנות חסרי האונים מזה.

הרוע כשלעצמו, אסור שיהיה מוקד ההתייחסות החינוכית, לבטח לא בגיל הרך. דווקא החיים היהודיים שפרחו באירופה אוצרים עושר בלתי נדלה, שהכרתו ולימודו לאורך שנים עשויים לבסס את הבנת משמעויות החורבן ואת תחושות היתמות, בשלבי התפתחות קוגניטיבית מתקדמים יותר. כך גם ההכרה בנטיות האנושיות המסוכנות להכללה ולהבלטת “אחרותו” של השונה עשויה לעורר את הרגישות המוסרית הראויה כלפי הניסיון להפוך בני אנוש אחרים לקרבנות.

החיים היהודיים המגוונים, חוויותיהם של ילדים יהודים, גילויי התרבות שלנו ועוד – כל אלה הם חלק מן התכנים המגוונים האפשריים, שההתמודדות עמם איננה צריכה “להיצמד” ליום השואה. יש לשאוף להכיר מקרוב את היהודים “שם” כבני אדם הדומים לנו “כאן”. בכך יש לעסוק בגיל צעיר, ולא בהפחדות, לא בחוסר האונים של הקרבן ובוודאי שלא בחשיפה לזוועות.

שחרור התהליך החינוכי מן הסד המלאכותי של טקסי הזיכרון ביום השואה הוא הדרך הנכונה לעיסוק חינוכי מעמיק, מתמשך ורצוף, באמצעות תהליכים ארוכי טווח, בלקחים האנושיים והיהודיים של השואה. זו גם הדרך לסלק משיח השואה את היסודות הפשטניים, המתבטאים בסיסמאות דוגמת “לעולם לא עוד”, “משואה לתקומה”, “החיה הנאצית”, או “הם הלכו כצאן לטבח” ולעבור לשיח בוגר, מפוכח, מעמיק, וממילא – גם רלוואנטי יותר.

• ד”ר אריק כרמון – נשיא מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובעל דוקטורט העוסק במערכת החינוך בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה