עושים שiק • בועז בן ארי בתערוכת ‘עולמות’ של הצלם עזרא לנדאו

ביום חמישי בערב נפתחה בהיכל בית הכנסת הגדול בירושלים תערוכת ‘עולמות נפגשים’, בה מוצגים תצלומים של הצלם החרדי עזרא לנדאו. אל אירוע הפתיחה הגיעו עשרות אנשים המעריצים את תמונות הצלם הכי חביב במגזר החרדי.

“אל תצלם אותי. אני מחיל מודיעין, אסור שתמונות שלי יופיעו. אבל מאחור אתה יכול לצלם”, כך אמר לי החייל שבתמונה, כשנכנס לאירוע. דקות לאחר מכן הוא עמד ליד התמונה שצילם עזרא ב’צוק איתן’, על גבול עזה.

עזרא, שלשם שינוי הגיע בלי מצלמה, לא הצליח להתאפק. הוא הגיע למקום ממרחק בריצה, וניסה ללכוד פריים נוסף של החייל צופה בתמונות החייל בעזרת הטלפון הסלולארי שלו. אחר כך הביט לעברי ואמר בחיוך: “יש דברים שאני לא מבין איך אפשר לפספס”.

הניסיון לבדוק את גודל התמונה ואת איכותה, הביא אותו למדוד זאת בעזרת הקטלוג. לפתע זה היה נראה כמו המשך לתמונה, אומנתי משהו. כשראה שצילמתי, אמר: “אני רוצה לקנות את התמונה הזו”. איחלתי לו בהצלחה.

המטריה השונה ריתקה את כולם, המבטים לעברה לא חדלו. המבקרים נעמדו וניסו להבין מדוע היה אחד שהעז להיות שונה. וכך, במבט מרחוק, התמונה מדגישה שלא משנה כמה אתה שונה מהאחר – בתמונה תסתכל ותהנה.

הצלם אפרים גרינוולד קפץ לביקור, כדי לראות מקרוב את החומרים של הצלם עליו גדל. ההתרגשות ניכרה בו גם כשנעמד להצטלם עם עזרא, שאיחל לו שעם התמדה ונחישות גם הוא יגיע לזה.

“כל התמונות לא ערוכות בפוטו-שופ, ואפילו לא נערכו בהן כמעט תיקוני צבע. התמונות כמו שהם, ככה הן צולמו”, הסביר עזרה לאדם שעמד לצדו ולא הפסיק להתפעל מהתמונות.

בנו של עזרא לנדאו, שהגיע גם הוא לתערוכה, נעמד ליד התמונה שבעיניו הייתה הכי קסומה, ולא הפסיק לבחון את הפרטים. “יש 12 ילדים בתמונה”, אמר לאחר שהתנתק ממנה. לא הלכתי לספור. האמנתי לו.

לאחת התמונות בתערוכה העניק עזרא את השם “כיפה אדומה”. אני צלמתי שם את הכיפה אדומה של התערוכה.

רעייתו של הצלם, שהסתובבה ודאגה שהכל יתנהל על מי מנוחות, מהשתיה ועד הגרעינים, נעמדה ליד התמונה עם המבט הבוחן של הילדים למצלמה – ושאלה את עזרא: איך הצלחת להיכנס למעגל? לא המתנתי לתשובה.

התערוכה מוצגת מאחוריה – שני ילדים ממאה שערים נהנים ממתוק קר ביום קייצי – והיא מחפשת לצלם דווקא מהצד השני, את המביטים בתמונות ומתפעלים.

עמרם כהן, אסטרטג ואיש יחצ, הגיע לתערוכה, תוך שהוא לא מפסיק להביע את התפעלותו. כשמצא את הקטלוג, לא הרים את עיניו, עד שחייך ואמר: “ראית שיש בקטלוג את אותה תמונה פעמיים?”

הנאומים החלו. הרב ישראל גליס עלה לנאום ולספר בשבחו של עזרא ובשבח ירושלים המתועדת במצלמתו. בני משפחתו של עזרא, במרכז התמונה, שזו החשיפה הראשונה שלהם לציבור, ישבו בצד והקשיבו לכל מילה שנאמרה על אביהם.

ישראל גליס נאם וסיפר סיפורים ירושלמים, ואמר: החכמה היא לא לתפוס את התמונה, אלא לספר את כל הסיפור בתמונה אחת.

לאחר מכן עלה בן המשפחה, וסיפר על ההתרגשות של המשפחה מפתיחת התערוכה ועל התמונות הכל כך מיוחדות. אנחנו האמנו בו מהרגע הראשון, אמר, אך עכשיו כולם יודעים.

התמונה המוצגת על הקיר זכתה לכינוי ‘צללים’. ואז כשהם הגיעו ועמדו מולה, והטילו את צילם על התמונה, לא יכולתי שלא לצלם את ההמשכיות של התמונה.

בתמונה על הקיר פרפר מקוקע על עורפה של חוזרת בתשובה. הוא מצלם את התמונה, ומביט שוב ושוב, ואז אומר לי: “יותר מהתמונה משך אותי הכיתוב ‘כבר לא פרפרית'”.

כיאה לליל שישי, הוגש צ’ולנט לאורחים ולמוזמנים. הסירים נפתחו זה אחר זה. אימו של עזרא לנדאו, שנהנתה מהצ’ולנט, לקחה את המכסה של הסיר כדי שישמש לה מגן מפני החום של הצלחת. כשראתה שצלמתי, אמרה: “בטח יכתבו לכל צ’ולנט יש מכסה”.

אביו של עזרא לנדאו סיים לדבר, ובנו של הצלם בא לאביו לבקש דבר-מה. אבל כשהוא קלט אתי מצלם, הראה עזרא באצבעו כי זה לא הזמן לבקשות, כי “עכשיו מצלמים”.

“אני לא עוסק בצילום כפי שהוא עוסק”, אמר לי האב כשנעמד להצטלם עם בנו עזרא. “אבל אני חושב שצלמתי כמעט כמוהו בחיים שלי”. ואיפה אפשר לראות את התמונות? שאלתי בסקרנות. והוא, בחיוך ירושלמי, ענה וחייך: “אני רופא שיניים. תבוא ותראה כמה שיניים צלמתי. אני אומן דגול בזה”.

איש הקלרינט מאיר ויינר, הסופר דב אייכלר והעיתונאי מענדי גרוזמן הגיעו באיחור אופנתי. על צלחת צ’ולנט הם לא ויתרו, ואחרי שסיימו את האוכל, נפנו להציג סדרת שאלות לעזרא: איך צילם ומתי .

התמונה הזו של הנערה הבוכיה, משכה את ליבו. “אם אומר לך שהיא צולמה ללא תכנון ולא הקדמה, תוך כדי סערת ההפגנה, תאמין?” כך אמר אביו של עזרא. והוא השיב: “כן, כי הוא באמת אמן”.

“לאבא שיהיה במזל טוב.. רגע, אתה מצלם? אבל אל תצלם מה שאני כותב זה אישי…” אז רק צלמתי אותו מקדיש ברכות לאביו בספר האורחים.

“ככה היינו הולכים לחיידר, וככה היינו חוזרים”, אמר מאיר סגל, תושב הר נוף, לאחר שעמד דקות ארוכות ליד התמונה. “זו תמונה שמעלה זיכרונות מימים שהיו וכבר אינם”.

למה אתה מצלם? תקנה אותם, אמרתי לו. אז הוא צילם עוד תמונה ואמר: “אני הייתי קונה, אבל אלו שאני שולח להם, בוחרים כעת תמונות מתוך מה ששלחתי – ואנחנו נקנה כמה וכמה. אי אפשר שלא”.

“תצלם אותנו בתערוכה של עזרא לנדאו אוכלים צ’ולנט בליל שישי, ובתערוכה הבאה תכתוב: מצוות היום”. אמרתי להם שלא אמתין לתערוכה הבאה. כבר השבוע נפרסם שהם קיימו את מצוות היום…

אוצרת התערוכה, עופרה בנק, עמדה והסבירה לאנשים על התמונות ומדוע בחרה תמונות מסוימות מול אחרות. “הבחירה הקשה הייתה להחליט מה לא נכנס. זה היה קשה מנשוא”, אמרה.

דני, יועץ תקשורת, הגיע למקום בעקבות הפרסום המהיר בפייסבוק באותו ערב. עם צלחת צ’ולנט מהבילה הוא הסתובב והביט בתמונות. לאחר מכן אמר לי: “צריך להביא לכאן חילונים, לא כדי שיראו את הדו קיום החרדי או את הצד היפה בחרדים, אלא רק שיראו שיש אמן דגול כזה – והוא חרדי”.

בנו הגדול של עזרא לנדאו נעמד לא הרחק מהתמונה המיוחדת בה נראה ילד עם מבט טהור בעיניו מביט בגיטריסט מנגן. ממרחק הזווית בה עמדתי, נראה היה שהילד צופה בבנו של הצלם. אז תמונה אחת כזאת וזה הפך באמת למיוחד.

“למה צלמת רק את אחי כותב ברכה?” שאל. אמרתי לו שלא צלמתי את הברכה, רק כיצד הוא כותב אותה. “אצלי אתה יכול לצלם גם מה שכתבתי. אני לא מתבייש ואני אוהב את אבא שלי”.

בצד, אביו של עזרא משחק עם אחד הנכדים, מניף אותו לכל עבר. מיהרתי לצלם לפני שזה יעלם. וכך זה ממש התאים לשם התערוכה: שני עולמות של סב ונכד נפגשו באושר.

ראיתי את אמו של עזרא מצלמת את התמונות בתערוכה, אחת-אחת. ניגשתי ואמרתי: “נו באמת? רק תבקשי הוא יביא לך הכל הביתה לתליה על הקיר”. והיא ענתה: “הוא ירצה להביא לי בוודאי, אבל עד שזה יגיע, אני כבר אשכח מה רציתי. אז אני מצלמת”.

מנדי זילברשלג נעמד ליד התמונה הגדולה שצולמה בכותל, לה העניק עזרא את הכותרת ‘מטרייה לשניים’. אחרי שצלמתי, הבטנו אני ומנדי בתמונה, והוא אמר: “כעת הכותרת היא מטרייה לשלושה”.

זהו. הולכים הביתה. “היה כיף ונחמד”. ממה הכי נהנת? שאלתי אותו, תוך שהוא גורר את המזוודה עם ההגברה לכיוון הרכב. והוא השיב, ככה בחטף: “שאני הולך לישון מאוחר…”