סערת עמיר בניון האמיתית

 לפני כמה שנים הנחיתי תוכנית על מוזיקה יהודית בערוץ המוזיקה. יום אחד הודיע לי העורך הנמרץ-מדי שהוא סגר לי לשבוע הבא ריאיון עם עמיר בניון. אני זוכר איך הצטערתי, אפילו כעסתי.

“עמיר בניון?” אמרתי לו, “מה הוא קשור בכלל? תעשה טובה, תעביר אותו לאחת הרצועות של המוזיקה המזרחית”.

אבל ההפקה של בניון כבר אישרה שהוא מגיע דווקא לתוכנית הזאת וכבר לא היה נעים לשנות. אז הרמתי טלפון לחבר טוב שמבין במוזיקה, כדי לספר לו שמביאים לי איזה קובי פרץ לתוכנית הבאה, ומה אני כבר יכול לשאול אותו למען השם.

“איפה אתה חי?” אמר החבר, “גם אתה אוכל את כל הסטיגמות והסטריאוטיפים? הקשבת פעם אחת באמת ליצירה שלו? אני אומר לך, אתה מקבל לתוכנית הבאה שלך את הגדול מכולם. הוא גאון אמיתי”.

התקשיתי להאמין. בניון היה בשבילי זמר ששר שירים מדכאים עם סלסולים כבדים מדי והולך מכות עם אקו”ם, עם התקשורת ועם כל מה שזז. לא הכרתי מקרוב אף שיר שלו ולא ממש רציתי להכיר.

אבל מה לעשות, שיעורי בית צריך להכין. בלית ברירה התיישבתי עוד באותו לילה על כמה שירים שלו – ופשוט נפלתי מהכיסא. המילים, הלחנים והביצועים לא הזכירו לי שום דבר אחר שהכרתי.

כל שיר באלבומים שהוציא מאז שהתחיל לשמור תורה ומצוות היה סיפור בפני עצמו. חוויה. מאז אני חושב שאולי גם למוזיקה של קובי פרץ כדאי לי לתת צ’אנס, כי לכו תדעו.

למחרת, בניון הודיע שהוא לא יכול להגיע הפעם והוא דוחה את הריאיון בשבועיים. שמחתי שיש לי ארכה לחרוש עוד קצת את האוצר החדש שגיליתי, וכעבור שבועיים, כשבניון נכנס לאולפן של ערוץ המוזיקה, חיכה לו החסיד הכי גדול שלו.

כמעט דיברתי אליו בגוף שלישי.

 אבל כאן ציפתה לי עוד הפתעה. בתוך האדם המורכב שהתיישב מולי היו שני עמיר בניון. כלומר, לפחות שניים, אולי גם עשרה, לא יודע. יש עמיר בניון אחד, שכותב ומלחין ושר מילים מופלאות, ויש את השני, זה שיושב מולך בריאיון, משפיל מבט ומדבר אחרת לגמרי.

בעצם, הוא כמעט לא מדבר. רוב הזמן זה נשמע ככה:

אני: “בשיר ‘דרך’ אתה מדבר, עמיר, על מאבק שאינו שלם. על כך שבחיים אנחנו לא מגיעים אף פעם לשלמות אלא כל הזמן נאבקים בדרך אליה, ובסוף אנחנו מבינים שאלה בעצם החיים: המאבק, ולא ההגעה לפסגה. אי אפשר שלא לזהות בשיר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב”ד. בעצם כתבת את השיר בהשראת תורת האדמו”ר הזקן?”

עמיר: “אחינו, אחינו, תודה. באמת תודה. קטונתי”.

אני: “טוב, בוא נעבור אל שיר אחר באותו אלבום. ‘כוכב נופל’. זהו שיר שמדבר על התהילה ועל המחיר הכבד שלה. יש בו משפט נפלא, ‘זה לא האור הגנוז, זו רק טלוויזיה’. זה נוגע גם לפרסום האישי שלך?”

עמיר: “אחי, אחי, אתה צדיק. באמת. כפרה עליך”.

כמו שכבר הבנתם, התקשיתי מאוד לגשר על הפער בין הטקסטים של השירים ובין הטקסטים של הריאיון.

הבנתי מהר מאוד שאת השאלה המפורסמת “למה התכוון המשורר?” אי אפשר כל כך לשאול את המשורר. צריך למצוא את המשמעויות לבד. וזה מה שעשיתי. הרבה אחרי הריאיון הזה, הדיסקים שלו לא יצאו לי מהמערכת ברכב ומהנשמה.

 בדרך כלל זה מבאס לקרוא שירים בעיתון, בלי המנגינה והביצוע, אבל במקרה הזה אולי יש בזה אפילו יתרון: מי שנרתע מהסלסולים וחושב על בניון מה שאני חשבתי פעם – בקיצור, תינוק שנשבה – יוכל לטעום ממה שהוא מפסיד ולקרוא את המילים נטו.

השיר “נשמתי”, למשל, מספר על הרגע שבו המשורר גילה את הנשמה שלו: “נשמתי / פרחה כמעט / מרוב שמחה / אני פגשתי בה / על אם הדרך / צחקה ללא סיבה / נשמתי / צחקה ללא סיבה / חי נפשי / אני שכחתי כבר / את תום לִבה / עד שפגשתי בה”.

אבל מה הוא מפגש עם הנשמה, לעומת מפגש עם המלאך שישב עם בניון תשעה חודשים בבטן אמו ולמד איתו תורה? השיר הסאטירי “בחייאת” מתחיל בציטוטים שבניון שומע כל הזמן ממעריצים ברחוב: “מה בחייאת, זה אתה כאילו? / וואלק, חולה על השירים שלך / מה, בחייאת, זה אתה כאילו? / שמעתי שחזרת בתשובה / שמעתי השתגעת קצת, אז אתה מסתובב עם כיפה / שמעתי היית מכור לסמים / אמרו לי שככה זה האמנים”.

ואז, בפזמון, אחרי כל האנשים שניגשים ואומרים לו “בחייאת, זה אתה כאילו?”, השיר הופך ממצחיק למהורהר, כשגם המלאך ההוא מהרחם ניגש אליו ושואל מה נהיה ממנו: “באמת, זה אתה כאילו? / מה, אתה לא זוכר? יחד מתמיד היינו, נו / זה אני שלימד אותך לאור הנר / זה אני שגילה לך שם את הכול / על צליל, על מילה, על שמיים וחול”.

ב”לדעת הכול” בניון יוצא נגד כל המגזרים ובעצם נגד כל מי שההגדרה הסוציולוגית שלו יותר מדי ברורה לו: “איזה כיף להיות חילוני / להיות דתי, להיות צמחוני / להיות כל מה שלא אני / ואיזה כיף לכתוב את התורה שלי בעצמי / איזה כיף להיות מגודר / להיות מוגדר ומסוגר / להיות כל מה שאי אפשר / ולתכנן את העתיד שלי, הוורוד והמוכר / ולשכוח שלא אהיה כאן מחר”.

השיר “חזון יחזקאל” עם הלחן הגאוני מתכתב עם חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא, אבל מצליח לתאר בשפה יומיומית את תחיית המתים. כשאני שומע אותו, אני מדמיין מפגש עם סבא וסבתא שלי, שנפטרו לפני שנולדתי. הנה הפזמון: “ותבוא בהם הרוח, יעמדו על רגליהם / חיל גדול מאוד מאוד מקברותיהם / העצמות האלה, כל בית ישראל / ואז תוכל לראות את הפנים כולם / את מי שלא ראית מאז ומעולם / את אברהם ואת שרה, חווה ואדם / את כל מי שהתגעגעת אליו כל כך”.

בשיר “בניתי” בניון יוצר הקבלה פיוטית בין הבית שהוא בונה בעמל רב עבור זוגתו ובין השכינה שבגלות: “וגם קניתי פמוטים לכבוד שבת / נרות שיהיה לך להדליק / וגם סימנתי סימנים על הדלתות / לזכור בריתי איתך / ואז כשירד הערב על ביתנו / יצאתי לחכות לך / לבן מכף רגלי ועד ראשי / עם זר פרחים כדי לתת לך / והם אמרו שלא תבואי, הם צוחקים / הם מאמינים שאת בכלל חלום / לו רק תבואי”.

ויש גם את “בן אדם”, המאוד אישי, שם מדבר בניון בכנות על החולשות שלו: “אז בפשטות, אני רק בן אדם, ואין לי שום חוכמה / ואם החלפתי את הרגש במהירות, אני מבקש סליחה / ואם קבעתי לי עתים למצבי רוח משתנים, אז אני חייב לומר / הכול בגלל שאני בן אדם / ולבסוף נשארתי בן אדם למרות החשדות / של השכן, של השוטר, של המדע ושל חוקרי מוחות”.

 כשחשבתי ששמעתי הכול, הגיע השיא: האלבום ‘אלוף בשחור’. פרויקט מחתרתי שיצא לאור כמעט בסוד, אחרי המריבות של בניון עם תעשיית המוזיקה הממוסדת.

האלבום הוא בעצם שיר אחד שלא נגמר, שמדבר כולו על ספר בראשית, בריאת האדם והמאבק בין היצר הטוב ליצר הרע. מדובר ביצירה של למעלה מחצי שעה, שמכילה בין היתר עיבוד מזרחי לסימפוניה של בטהובן, הקלטה של הרבי מלובביץ’ שר בהתוועדות ודגימות מתוך מהדורות החדשות של קול ישראל.

לאחרונה סיפר לי הרב נתנאל אלישיב, ר”מ במכינה הקדם-צבאית בעלי, שאת אחד הקטעים מתוך האלבום הזה הוא הפך להמנון של שיעור א’ שאותו הוא מלמד.

השיר שמתחיל במילים “תכתוב לאל מכתב, ותגיד שהתעוררת רק עכשיו / ושהתעוררת אריה ועכשיו אתה מוכן / ספר את הסיפור ותתנצל גם על האיחור” – נכנס עמוק ללב של שמיניסטים שסיימו תיכון, והחליטו להתנער ולהשקיע בעצמם ובתורה.

השבוע שאלתי את הרב אלישיב, שגם הוא חובב בניון נודע, על אילו שירים שלו כדאי לי לכתוב בטור הזה. הוא בחר ברשימה אחרת לגמרי מזו שפרסמתי כאן למעלה, וענה לי כך: “אל תשכח את השיר ‘הכי חכם על כדור הארץ’ (טרם חובר שיר שכל כך מגחיך את הגאווה ואת רדיפת הכבוד כמו השיר הנפלא הזה. אני חושד שהוא נכתב על שמעון פרס), השיר ‘פשוט סתם’ (תמצית הספר ‘מסילת ישרים’ ופקיחת העיניים שלנו ביחס לערכו של העולם הזה בשיר אחד) והשיר ‘דוד מלכי’ (מבט על עצמנו דרך דמותו של דוד המלך, כשבסוף השיר מגיעה הקריאה לדוד המלך: ‘בוא לנגן על הכינור / תאיר מעט את האפור / בלי מז’ור ובלי מינור’)”.

 אבל בזמן האחרון, עמיר בניון השני (זוכרים אותו?) הוציא לחופשה את עמיר בניון הראשון, והתחיל לכתוב טקסטים בעצמו, בסגנונו. כך יצאו לאור דרך הרשת יותר מדי שירים לא אפויים, וכך גם נולד “אחמד אוהב ישראל”.

זה לא שיר, זה אפילו לא סטטוס, זה שרבוט שמישהו כותב על קופסת סיגריות. לא ברור מה היה זריז ובהול יותר: תהליך הכתיבה של ה”יצירה” או מהירות הבזק שבה הנשיא ריבלין קפץ וביטל בקול תרועה רמה את הופעתו של בניון בבית הנשיא – והפך בכך את קופסת הסיגריות לסיפור לאומי.

כששאלו אותי השבוע מה דעתי על “סערת בניון”, הרגשתי כמו תלמיד של הרב עובדיה יוסף אחרי שהוציאו מהדרשה שלו איזה ציטוט חלקי, ומיהרו לעשות ממנו כותרת. הרי מדובר בשיעור תורה שלם, במשנת חיים שלמה, היו מסבירים אז בצדק הש”סניקים.

כך גם אני, סירבתי להאמין שכל יצירתו של בניון מסתכמת פתאום בדיון רדוד על שיר גרוע. זה שיר מחאה זה? מדובר על אמן שכתב שירי מחאה נוקבים ועמוקים על כל נושא – מהקרב על ארץ ישראל ועד הקרב עם האגו והיצר.

אם כבר לכתוב על אקטואליה, הייתי מצפה ממנו ליצירה על יצחק וישמעאל, על יעקב ועשיו ועל כל המאבק הרוחני שמתחולל ביניהם כאן לאחרונה. לכתוב על אחמד ועל גרזן ולצעוק על יעל דן – זה גם אני יכול.

אולי הפייסבוק עושה ליוצרים חשובים מה שהוא עושה גם לפוליטיקאים, ולכולם בעצם: מרדד את השיח, גורם לרדיפה אחר ההמונים ולכתיבה ברמת ה”לייק”. עמיר, אחי, אחינו, צדיק, בחייאת, תחזור ליצור כמו שרק אתה יודע. תבוא כבר, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים.

צילום סלולרי:
את התמונה הזאת צלמתי מזמן, מאחורי הקלעים של הופעה. אני לא יודע אם זה מנהג קבוע, אבל שם בקיסריה, לפני העלייה לבמה, בניון הדליק נרות לעילוי נשמת הבבא סאלי, האר”י הקדוש, הבעל שם טוב, החפץ חיים, הרב קוק ועוד שורת צדיקים ארוכה, זכותם תגן עליו ועלינו.