יתברך הבורא שמסר עולמו לשומרים.
זכינו ואנו נמצאים בדור בו עיני העדה משגיחות וצופות כמעט על כל אספקט של חיינו. התברכנו בועדת רבנים לענייני תקשורת, ועדת רבנים לענייני תחבורה, ועדת הרבנים לענייני נופש ובתי מלון, ועוד היד נטויה. ואני סמוך ובטוח שישנם עוד כמה ועדות לעניינים חשובים, בלי ציניות, ששכחתי כרגע, ועם כבוד הרבנים החשובים הסליחה.
ועם זאת, אני מבקש לתרום את חלקי הצנוע ולהציע כי הגיע הזמן להקים ועדה חדשה – ועדת הרבנים לענייני רצח.
כן, כן – ועדת הרבנים לענייני רצח.
הציבור החרדי מתפאר כלפי הרחוב החילוני, וגם באוזני עצמו בשעה שהוא חש מותקף על ידי התקשורת: “אצלנו אין פשיעה ורצח כמו אצלם”.
ובכן, מסתבר שיש.
חמור מכך, הוא מתבצע על ידי האחרונים מהם היינו מצפים זאת.
הוא מתבצע על ידי גדולי הרבנים וראשי הישיבות.
כל ראש ישיבה שתלמידיו נוהגים ברכב ואינו עושה הכל על מנת לוודא שינהגו בזהירות וישובו בשלום – דמם של תלמידיו אשר נפגעים בתאונות דרכים מצוי על ידיו.
כל מחנך אשר לא מלמד את תלמידיו על הסכנות הרבות המצויות במקומות הסכנה אשר בהם מטיילים חניכיו – דמם של תלמידיו אשר נפגעים במהלך טיול במדבר\נהר\מקום סכנה כלשהו מצוי על ידיו.
דברי, נשמעים אולי קשים בקריאה ראשונה, אלא שלא אני חידשתי אותם מליבי. התורה הקדושה אשר מנחה אותנו, היא זו המטילה את האחריות לפתחה של ההנהגה הרוחנית.
הנה המשנה:
“זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים, ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה).
וחותמת המשנה “והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם, אלא רוח הקדש מבשרתן, אימתי שתעשו ככה, הדם מתכפר להם”.
ומכלל הן אתה שומע לאו.