1.
כמו בסיפור עם ה’זאב, זאב’, שררה ביום שני האחרון מעין אדישות במסדרונות הכנסת. יחסית לאירועים, כמובן.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, משסיים לספר בהתרגשות על הפרידה באותו בוקר מבנו אבנר בבקו”ם, מלמל כמה מילים על כך שהוא לא מוכן “להמשיך ככה” יותר, ואפילו שילב את המילים, “אם צריך נלך לבוחר”.
שר הפנים (איזו כהונה קצרה הייתה לו בתפקיד) גלעד ארדן ידע לנבא, מיד כשנכנס לאולם ירושלים, באוזני העיתונאים שישבו מולו: “תתכוננו, הוא הולך לתקוף”.
ואפילו יו”ר האופוזיציה, ח”כ בוז’י הרצוג, שדיבר בדיון במליאה ביום רביעי האחרון על הצורך בהחלפת הממשלה, שרבב בפתח ישיבת סיעת העבודה את המילה “בחירות”.
מה עוד צריך היה להיאמר כדי שתשרור הבנה שהנה, ביום רביעי יועלה החוק לפיזור הכנסת וגם יעבור.
אז זהו. שמאחר ומזה שלושה שבועות הופך כל יום שני ליום ‘נבואת זעם’ על או-טו-טו בחירות, אבד כושר ההרתעה. “בסוף ייפגשו ביבי ולפיד ויתפשרו ביניהם. זה תמיד נגמר ככה”, היו רבים שניסו לנחש.
אפילו יו”ר הקואליציה, שכבר החזיק בידיו את המידע על כוונות החרדים אודות ממשלה עתידית בראשות בנימין נתניהו (לא ברור מה מקור האגדה על הדחתו מתפקיד הגישור נתניהו-חרדים והמרתו בשר ישראל כץ. נכון שכץ ידיד חרדים ותיק, אבל הדחה פשוט לא הייתה, אלקין המשיך לגשש ולממש את הדופק עד לרגע האחרון) – סירב בתדרוך הקבוע שלו לעיתונאים לומר מה עומד לקרות.
לפיד, למשל, היה עסוק בפתח ישיבת סיעתו בנאום משמים אודות “העם לא רוצה בחירות”, ו”אנחנו באמצע עשייה חשובה, למה להפסיק אותה”.
ורק אחד, פוליטיקאי משופשף, עשה בדיוק את מה שנדרש ממנו לעשות רגע לפני הרגע הגורלי: רגע לפני פיזור הכנסת ורגע לפני צאת מפלגתו ל’קמפיין בלי הרב עובדיה’, הותיר בסיעתו הבטחה: אדאג שהח”כים הנוכחיים ימשיכו גם בכנסת הבאה.
הוא לא אמר האם ידאג שישתלבו במקומות ריאליים, או עד מאה ועשרים ולבריאות, אבל הבטיח לדאוג – והרחיק אותם עוד יותר מזרועות מי שחלם להשתלט באמצעותם על התנועה – ח”כ אלי ישי.
מאתמול, אגדת ‘נקח חמישה ח”כים, נציב את אלי בראש, ונשתלט על המותג ש”ס’, הפכה לאגדת-עם משעשעת שהתנפצה.
2.
זה היה אמור להיות עוד טקס רשמי שמארח בית הנשיא. בימים כתיקונם, הוא היה זוכה לכותרות מינוריות, אם בכלל. טקס הענקת עיטור למצטיינים במאבק בסחר בבני אדם.
אבל כששני הניצים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת המשפטים ציפי לבני (שפוטרה זמן קצר אחר-כך) – ניצבים יחדיו מול הנשיא ראובן ריבלין בימים נפיצים אלה, מדובר באירוע רב משמעות.
באופן רשמי הם לא דיברו מילה על הבחירות שבפתח, אבל מאחורי הקלעים ניתן היה להבחין באווירה הקשה. ראשית, הייתה זו הקרירות שהפגינו זה כלפי זו, עד שגם הנוכחים בחדר התקשו להתעלם ממנה.
לפני שנכנסו אל הטקס, התייצבו בלשכתו הפנימית של הנשיא, כמקובל. “זוועה, בחירות שוב, כאזרח זה נראה לי משהו נורא ואיום”, אמר אחד מהנוכחים במקום לשרה. הנשיא לא נכח שם. “תשמע”, השיבה לו, “אמרתי לנתניהו שזו החלטה שלו, ושזה חבל מאוד”.
רגע לפני שהחלה את נאומה הרשמי, נטש נתניהו את השטח – מעשה מאוד לא מקובל באירועים מהסוג הזה. איש מהנוכחים טרם ידע, אבל דקות אחדות לאחר מכן, קצת אחרי שסיימה את נאומה, כבר פורסם דבר פיטוריה.
ועוד קוריוז מעניין נרשם שם, כזה שיכול לסמן משהו אודות העתיד ואודות מי שירכיב את הממשלה הבאה: נאומו של הנשיא היה כבר מוכן. נתניהו רפרף עליו, בטרם החל הטקס הרשמי. מתברר, כי לאחר שהוקלד עבורו הנאום המקורי, החליט רבלין, ספונטנית ומתוך הרגשת ליבו, להוסיף כמה מילים על כך ש’כאזרח אני אומר שאף אחד לא רוצה בחירות, זה לא טוב למדינה’.
נתניהו שהציץ – ביקש: “אל תאמר את הדברים. בבקשה”.
הוא הרי כבר ידע שאו-טו-טו הוא מפטר את החותרים – והולכים לבחירות.
ומה עשה רובי רבלין? ובכן, הטבע האנושי אומר שאחרי מסכת ההתעללות אותה עבר מצד נתניהו במערכת הבחירות לנשיאות, אחרי ההשפלה שספג, אין שום סיכוי שיסכים למלא את בקשותיו. אחד כמו אביגדור ליברמן, למשל, היה מסנן “לא עובד אצלך” – ונואם כרצונו.
אבל ריבלין עשוי מחומרים אחרים. הוא נעתר לבקשה וסינן החוצה את המשפטים.
מה זה אומר? שאת ההחלטה על זהות מרכיב הממשלה הבאה יקבל הנשיא באופן הגון, ישר, ללא משוא פנים, על פי טובת המדינה, כפי שתעלה מנתוני ותוצאות הבחירות – ובלי נקמות אישיות.
אצל החרדים מכנים זאת “מידות טובות”. אצל החילונים “אנושיות, הגינות” ואולי “איש של פעם”. אבל נקמה לא תהיה פה.
תרשמו לפניכם.
3.
אחרי שבוע סוער, במהלכו פטפטו ח”כים חרדיים את עצמם לדעת עם משפטים שהעבירו לציבור מסר לפיו, כביכול, חברי מועצת גדולי התורה הם שיקבעו את תוצאות הבחירות הבאות (קמפיין בחירות מעולה עבור לפיד, תודה לכם ח”כים יקרים), כדאי שיהיה ברור: נתניהו אינו כוס התה של הנציגים החרדיים. בטח לא של גדולי התורה.
אילו היה הבוחר הישראלי מתחשב ברצון הח”כים החרדיים, היה מן הסתם מעניק רוב ברור ליו”ר העבודה בוז’י הרצוג ומאפשר לו להקים את הממשלה הבאה. בלי לפיד, כמובן. זהו הסדין האדום של הציבור החרדי.
מי שחלם להוציא בכוח את בחורי הישיבות מבתי המדרש (הוא כבר לא שר אוצר, הם עדיין רכונים מעל לגמרא), איבד כל זכות לגיטימית לשיתוף פעולה מצידם.
אבל גם מי שסייע בידו, בנימין נתניהו, לא יהפוך כל-כך מהר ליקיר החרדים. אלא שהבן-יקיר לחוד, ופוליטיקה לחוד. אם וכאשר יצטרכו להמליץ עליו כמי שירכיב את הממשלה הבאה – יעשו זאת, אבל לא בלב שלם.
אלא שהמסיתים נגד החרדים אינם מדגישים זאת. בעיניהם החרדים כרתו עמו ברית.
האמנם כרתו ברית?
בתחילת אותו שבוע כינס ח”כ יעקב ליצמן ישיבת סיעה ‘בהולה’ של ח”כי אגודת ישראל, והתייעץ עם הח”כים על ה’הצעה’ להצטרף לממשלת נתניהו. כיום יודעים הכול שהצעה רצינית לא הונחה שם על השולחן.
במבט לאחור, הייתה זו שגיאה. הידיעות לפיהן החרדים שוב מחוזרים, הפנו לעברם את אור הזרקורים – ולא לטובה. לשבחם של ח”כי דגל התורה ייאמר כי השיחות שהם מקיימים עם הגראי”ל שטיינמן נשמרות בסוד, ואילולי היו אי אלו רכלנים עומדים ברחובה של עיר ומדווחים “הח”כים הגיעו להתייעצות” – איש בעולם לא היה יודע על כך.
על הצטרפות מיידית לממשלת נתניהו לא דנו ברצינות. האופציה לא ממש הייתה מונחת על השולחן, שהרי על ישיבה יחד עם לפיד אין מה לדבר, מפלגת העבודה מעולם לא הייתה מצטרפת למהלך שכזה, יו”ר ישראל ביתנו מעולם לא התלהב מהאופציה, וממש לא ברור שיו”ר התנועה הייתה מאשרת.
על הפרק עמדו שני נושאים:
האחד – הקמת ממשלת מרכז-שמאל מתחת לאפו של נתניהו. השני – הבטחה לתמוך בנתניהו לאחר הבחירות הבאות.
בשיחה עם בכיר בדגל התורה הוא מספר את שאירע מאחורי הקלעים באותו שבוע: “הרב שטיינמן אמר לנו מפורשות, לא חותמים על מה שלא בא לעולם. הוא אפילו צחק. מישהו יודע מה יהיה? הוא הסכים לכך שאם נתניהו יפזר את הכנסת, החרדים לא ייתנו ידם למהלך של ממשלה חלופית. לא נעניש אותו על שרצה ללכת לבחירות”.
מה שאומר: לאחר הבחירות הבאות הכול פתוח. אם יתרסק נתניהו בבחירות, והרצוג יוכיח כי בידו להקים ממשלה, החרדים יתנו לו יד. הוא הוכיח בעבר שהוא הגון. רק לא עם לפיד.
אז איך מגיעים פרשנים לקביעה שהחרדים הם שסיפקו לנתניהו את צ’ק הביטחון לרוץ לבחירות? רק אלוקים יודע. מן הסתם מחלחלים דבריו של איש התקשורת המנוסה יאיר לפיד, המאשים את החרדים בכל דבר רע וישן.
יש, אגב, גם מי שמאכיל אותו במשפטים, שהם בידיו כחומר ביד היוצר: משפט כמו “רוצים להחזיר אחורה את השעון”, הוא משפט מיותר מאוד בעידן של הסתה. הסברה נכונה, זהו שם המשחק.
אבל תרשו לי לנחש שגם במערכת הבחירות מקורבים ומקורבי מקורבים, כולם מהחצר הנכונה, הם שיאיישו את כיסאות מערכת ההסברה. השיקולים בבחירת גוף הסברה רציני, שיידע להתמודד בעיקר מול תקשורת חילונית, יהיו, כמו תמיד, ענייניים, וחפים מכל אינטרס.
כוחנו באחדותנו, כבר אמרנו?
4.
מדוע, בעצם, אסור לו, לנתניהו, לנסות להקים ממשלה חלופית עם החרדים, ולגוש המרכז-ימין מותר, מבלי שמהלך כזה יזכה לביקורת תקשורתית?
אז זהו. שבניגוד לראש הממשלה, שאינו מכחיש את קיום המגעים עם החרדים, בגזרת לפיד מכחישים בתוקף. איך אמר לפני שבוע, בפתח ישיבת סיעתו? “זה קשקוש”.
האמנם?
במו-אוזני שמעתי מח”כ בכיר בליכוד, שסיפר כי הלל קוברנסקי פנה אל אחד מראשי המפלגות בכנסת. ביום שלישי, בכינוס ‘פורום הסגנים’ של ש”ס שנערך באשדוד, סיפר דרעי: “אתמול עד הערב עדיין גורמים מסוימים ניסו לשכנע אותי להקמת ממשלה חלופית”.
וכי הוא משקר במצח נחושה? ברור גם ברור שהיו דיבורים. לא ברור מאיזו רמה הגיעו, ועד לאן חשבו להגיע.
גם ח”כ יעקב מרגי אישר הבוקר, בראיון לרדיו דרום, כי שר האוצר יאיר לפיד ניסה להקים ממשלה חלופית עם החרדים, מאחורי גבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. “יש גורמים מטעמו שעושים כדברו”, אמר מרגי, “הם גיששו”.
וכי לא היה ברור למציעים מראש שהחרדים ולפיד הם שידוך חסר סיכוי? אבל בפוליטיקה הישראלית, ממש כמו בפוליטיקה הישראלית, השחרת פני החרדי מתבצעת בקלות.
אבל האם יידעו החרדים להילחם על חפותם ולהדוף את מסכת ההסתה הצפויה לנחות עליהם במערכת הבחירות הקרובה, או שמא יהיו שקועים במלחמות מבית?
ובכן, יש כמה אישים שבידיהם לדאוג לאחדות השורות.
לשניים מהם קוראים יהושע פולק ואלי ישי.
5.
בפעם-המי-יודע-כמה שבה וחוזרת על עצמה שאלת מיליון הדולר: אלי ישי לאן?
יש מי מאנשי השטח שלו שמוכנים להישבע: “יש לו כבר מטה”. אבל הם אינם מוכנים לגלות מהי כתובתו. אחרים, נשבעים שהוא “רץ עם כחלון” או “רץ עם אורי אריאל”.
אלי ישי עצמו ממלא פיו מים.
עושה רושם שההכרזה הפתאומית על הקדמת הבחירות תפסה אותו לא ממש מוכן. אם יחליט לרוץ, אמר לי אחד מאנשיו, הוא ייכנס מסיבת עיתונאים. אבל, האם ירוץ? על כך לא הייתה לו תשובה.
תרשו לי לנפץ את שלל האפשרויות: אלי ישי הוא אב לבנות הלומדות בסמינר נחשב בירושלים, חתניו הם בני תורה. הוא לא האיש שירוץ עם חילוני ככחלון או חרד”ל כמו אורי אריאל (שהרים ידו בעד חוק הגיוס). הוא גם לא יקים מפלגה שבראשה לא יוצבו רבנים גדולי תורה.
אז מה יעשה?
להלן מפת האפשרויות העומדות בפני אלי ישי. נדגיש מראש כי אין אופציה מושלמת.
אופציה א:
לנסות ולהגיע להבנות עם אריה דרעי. לא שאלי ישי יאמין שאריה דרעי יקיים (גם אם יקבל ערבויות/בטחונות), ולא שהוא חושב ששניהם יכולים לפעול בהרמוניה חגיגית תחת קורת גג-ש”ס אחת.
אבל מתוך הבנה שאין דרך אחרת, שהפיצול יוביל למלחמת אחים במקרה הרע, ובהסתכנות של השלכת רבבות קולות לפח האשפה, במקרה הגרוע בו מפלגתו לא תעבור את אחוז החסימה הגבוה של ארבעה מנדטים (יתכן שתעבור בקולות מצביעים מחב”ד מתנחלים ו’עמך’ ש”ס, אבל עד שלא עוברים – לא יודעים).
כדי להגיע להבנות הטובות ביותר עבור ישי, צריך להגיע למצב שבו דרעי, ראשית כל, מכיר בכוחו (הוא לא ממש מאמין שישי יקים מפלגה, ולא מאמין שאם בכל זאת יקים – יעבור אחוז חסימה) וגם מבין שהנזק שתספוג ש”ס, אם ירוץ ישי עצמאית, יהיה גדול מהנזק הטמון בלהעניק לו כוח פנים-מפלגתי.
אופציה ב:
אלי ישי יאסוף חמישה ח”כים הנחשבים ‘שלו’, יסביר להם שההתנהלות של ש”ס בהנהגת דרעי מזיקה, שאי אפשר להמשיך ככה, וישכנע אותם לתמוך בו לראשות המפלגה, תוך שהוא מדיח את אריה.
האופציה הזו ירדה משולחן ראלי בעקבות נכונותו (עושה רושם, נכונות כנה) של אריה דרעי להושיט יד לשלום (מלון כנען צפת). אז נכון שהוא “סילק את מישאלי”, אבל זה בקטנה. אין בזה די כדי להוליך את הח”כים של ש”ס למהלך גורלי. גם דבריו החמימים של דרעי בישיבת הסיעה השבוע (“אדאג לכם”) נעמו לאוזנם. הגם שלא כולם מאמינים שגם יקיים. ובכל זאת… אתה לא רץ להדיח מלך שלפחות מנסה להציג שהוא בא לקראתך.
אופציה ג:
הקמת מפלגה תוך נטילת כל הסיכונים, לצד שליפת חומרים מ’הקופסה השחורה’ שיביכו עד מאוד את הצד השני – חומרים שמבהירים שהגר”ע יוסף זצ”ל לא ממש תמך בדרעי לתפקיד היו”ר, אלא נאלץ לעשות זאת. המשמעות: פגיעה אנושה בכוחה של ש”ס, הבערת השטח במחלוקת ש’בחירות תשמ”ט’ יהיו מפגש של שלום לעומתה.
לא פשוט להחליט על כך.
מה גם שברקע יעמוד נשיא מועצת חכמי התורה, חכם שלום כהן, ויצליף בלשונו כנגד ההתארגנות הנגדית. “יש לנו את הרבנים שלנו”, נוהגים אנשי אלי לומר (אלי שותק, כבר אמרנו), ובכל זאת, ישי עשוי מחומרים שלא יאפשרו לו ‘לצפצף’ על רבנים.
אופציה ד:
האופציה המועדפת על אנשי אלי ישי.
מאחר ויתר האופציות הפכו לפחות רלוונטיות, אם בכלל -, התעוררה אופציה חדשה עליה לא דובר קודם לכן.
האופציה מתבססת על דברים אותם אמר הגר”ע יוסף זצ”ל קודם שובו דרעי לש”ס, בימים בהם הגיעו רבים אל חדרו וסיפרו ש”אריה מאיים להקים מפלגה”. כיום ניתן להבין, במבט לאחור, שהיה זה איום סרק, אבל היה זה איום ש’עבד’, מאחר שבסביבת הרב עובדיה חששו מתסריט כזה מאד – ולא רק בשל זליגת מנדטים (וכאן יש המוסיפים: וד”ל).
באותם ימים נטה הרב עובדיה בתחילה להסכים להקמת מפלגה. “שיקום – שיעשה מפלגה”, אמר. אלא שעם חלוף הזמן, היחיד שהצטרף לרב בדעה זו היה יו”ר ש”ס דאז, אלי ישי. יתר בני המשפחה וגורמים בכירים בש”ס המשיכו לחשוש ונטו לכיוון השבתו של דרעי לתנועה. הפשרה הייתה בדמות ‘מודל השלישיה’, ששבק חיים וכשל תוך חודשים ספורים.
זה בדיוק הדבר עליו חולמים אנשי ישי. היתר מפורש של מועצת החכמים – בבחינת “יחלוקו”.
למה שזה יקרה? כי לדעתם, זה בדיוק מה שימקסם את מספר המנדטים של ש”ס. אלי יביא קולות ‘מימין’ ומה’עמך’, אריה יביא ‘משמאל’ ואת בני התורה הנימנים על הגרעין הקשה של ש”ס. יחד ימקסמו השניים הישגים, ויתאחדו לאחר הבחירות.
האם זה יקרה? אין שום סיכוי. מדובר בחלום. דרעי לא ייתן לזה לקרות.
כאמור, שאר האופציות, חבירה לכחלון ו/או לאורי אריאל נפסלו כבר בתחילה.
מי שמנסה להוליך קו האמון על ‘מורשת מרן’ לא יכול לבצע צעד שעשוי היה לגרום כאב למרן. כשאתה מפלג את ש”ס, אתה יכול להצדיק זאת עם קמפיין שיגולל כיצד דרעי בעט במורשת מרן, עד כמה מרן אהב את אלי, ואיך אלי ישקם את המורשת.
הציבור לא יקנה את זה כשלצידך, על הפלקט, תככב תמונתו של משה כחלון או אורי אריאל. אין מצב.