למה שבכנסת הבאה יהיה טוב יותר?

נדב פרי, גלובס
|
י' כסלו התשע"ה / 02.12.2014 21:44
רגע לפני שהכנסת ה-19 מתפזרת, נדב פרי מנתח את הבעיות שאפיינו אותה וטוען: בכנסת הבאה זה יהיה יותר גרוע, חוק המשילות החדש לא יעזור, והכנסת תורכב רק ממפלגות בגודל בינוני

אם יש רפורמה אחת שבאמת חבל שלא קודמה במהלך תקופת כהונתה של הכנסת היוצאת, זו הרפורמה שלא הייתה בשיטת הממשל הנוראית בישראל.

אל תאמינו לספינים של יש עתיד או של ישראל ביתנו, שמנסים להפוך את חוק המשילות החלקי שעבר בכנסת לשינוי של ממש בשיטת הממשל. שום שינוי ושום נעליים. בסך הכול העלו את אחוז החסימה. הגדלה ניכרת אמנם – חסרת תקדים – מ-2 אחוזים ל-3 אחוזים ורבע, ועדיין את החוליים הרבים שחשפה הקדנציה האחרונה השינוי המינורי הזה לא יפתור.

מה אתם יודעים, קמפיין גרוע של הליכוד (וכבר היו תקדימים, ואפילו לא מזמן) ונמצא את עצמנו בלי אף מפלגה עם הספרה 2 בקידומת.

זה אומר שבכל מקרה הקואליציה הבאה תמנה חמש סיעות לכל הפחות. היה ונתניהו ירכיב אותה, קיים סיכוי סביר שהיא תהיה הרמונית ותפקודית כמו הקואליציה היוצאת. דמיינו: כחלון ונתניהו, ליברמן ונתניהו, דרעי ונתניהו – בכל הצמדים האלה בנפרד קיימים מאגרי חשדנות ואיבה שלא נופלים בכלום מאלה שפרנסו את כולנו במשבר המתמשך של הצמד לפיד ונתניהו.

אז הרבה מפלגות יהיו גם בקואליציה הבאה, דם רע יהיה גם יהיה – אז מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה זה כבר משנה אם המשבר הקואליציוני על התקציב הוא בין ביבי לבין יאיר או בין ביבי לכחלון?

אגב, האפשרות שנתניהו לא ירכיב את הקואליציה הבאה, לא תייצב את העסק. נהפוך הוא. כדי להדיח את נתניהו יהיה צורך בקואליציה משולשת או מרובעת של מפלגות בגודל דומה. לכו תכריעו עכשיו מי ינהיג, מי ינווט ומי יוביל. אולי רוטציה. נו, זה מרשם בדוק להגברת המשילות.

הפוליטיקה הישראלית איבדה את האקסיומות. האקסיומה שבמרכז המפה נמצאות שתי מפלגות גדולות, ליכוד ועבודה – קרסה מזמן; האקסיומה שמפלגה חדשה לא יכולה לפרוץ לפתע ולהפוך למפלגת שלטון – קרסה כשקדימה הוקמה, וזו שטענה שמפלגה גדולה לא יכולה להיעלם בן-רגע – קרסה כשקדימה התפוגגה.

מה זה אומר: שרבים בלי כללים. מה הופך את הרצוג למועמד לראשות ממשלה יותר מכחלון? מה גורם לחשוב שהליכוד בהכרח יהיה המפלגה הגדולה ביותר, ולא הבית היהודי? כבר הוכח במערכות הבחירות האחרונות שמומנטום טוב בשבוע האחרון של הקמפיין יכול לעתים להיות שווה גם עשרה מנדטים.

שום פוליטיקה חדשה לא ניצחה בבחירות הקודמות. פוליטיקאים חדשים כן, פוליטיקה למרבה הצער – לא.

כל זמן שהשלטון בישראל נגזר ממערכת סבוכה של הסכמים משפטיים בין ארבעה, חמישה או שישה גופים יריבים שעל הדרך גם מתחרים זה בזה – אין סיכוי להגיע ל”יציבות שלטונית”, פסגת האולימפוס הנכספת של הפוליטיקאים.

לא צריך לגלוש לרגשנות בהביטנו על ממשלה שנופחת את נשמתה. הם פוליטיקאים, הם יסתדרו. מותר גם מותר לחשוב מה יכול היה להיות כאן אם ההתנהלות השוטפת הייתה מעט יותר עניינית.

מותר להצטער על חוסר היכולת של האנשים שקיבלו מאתנו את המנדט, להסתדר אחד עם השני או לראות מבעד לנתוני הסקר האחרון. שיטת הממשל הנוכחית בישראל פשטה את הרגל. ממשלת 20 החודשים שכיהנה, עד שפוף, נעלמה פתאום כלא הייתה – הוכיחה זאת יותר מהכול.

ראש הממשלה ידוע ביכולתו לפרט את האיומים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל עד האחרון שבהם. נתניהו מתחיל באיראן, משם גולש לדעאש, מתקרב לאזור עם חיזבאללה וחמאס, לא שוכח את האיום בסיני ואת הסכנות בירדן, עד שכל פינה באזור מוארת ומוזכרת.

הוא לא נוהג להתעכב על האפשרות שעם מערכת פוליטית בקריסה ושיטת בחירות שפשטה את הרגל קשה להעניק מענה לבעיות סבוכות כל כך, וספק עד כמה אפשר לעזור עם צרות היומיום.