בית המשפט קבע: ‘דתן ואבירם’ ו’קורח ועדתו’ – ביטויים פוגעניים

פסק דין ‘יהודי’ מבית המשפט החילוני: לאחר דיון שנשא אופי תורני, קבע בית המשפט השלום  כי בכינויים “דתן ואבירם” ו”קורח ועדתו”, יש משום לשון הרע ופגיעה.

הפרשה החלה לאחר שאדם הגיש תביעת לשון הרע כנגד שכנו, בגין עלבונות שהטיח בו על רקע מחלוקת שנתגלעה בשאלה של סדר תפילה במהלך שהות בסוכת אבלים. בין שלל הביטויים הקשים, כינה הנתבע את התובע וחברו “דתן ואבירם” ו”עדת קורח” – ביטויים שבהקשר ההלכתי הם צורמים ופוגעניים שכן הם מייחסים לתובע אופי של עוכר ישראל בקרב הציבור הדתי שנכח במקום.

ואמנם השופטת איריס סורוקר קבעה כי הדברים עולים כיד לשון הרע ופסקה לתובע פיצוי בסך של 10,000 שקל.

עד שהתפילה נעצרה 

התביעה התייחסה לשלושה אירועים שאירעו במהלך אותו יום, בעת שהצדדים היו ישובים בסוכת אבלים בבית בעיר ראשון לציון. באירוע הראשון, על פי הנטען, ניגש הנתבע אל חברו של התובע שבאותה עת ישב סביב שולחן עם אנשים נוספים, ואמר לו לעיני כל כי הוא והתובע הם “דתן ואבירם” – שתי דמויות שעל פי המפורש בחומש הם מחרחרי ריב שפגעו בעם בימי משה רבנו.

בהמשך, לדברי התובע, הוסיף הנתבע כי השניים שייכים “לעדת קורח” – אדם שיצא לפי התורה נגד משה רבנו ונענש בכך שנבלע באדמה. לאחר מכן, על פי הנטען, חזר הנתבע על הדברים לאוזניי עשרות אנשים עד כדי שהתפילה נעצרה ונוצרה מהומה במקום.

לאחר שהתפילה הסתיימה והתובע יצא עם חברו מסוכת האבלים, נתקלו השניים בנתבע שעמד במרכז התגודדות של אנשים נוספים, וזה שב והכפיש את שמם כשכינה אותם פעם נוספת “קורח ועדתו” והתרה בהם להסתלק מהמקום. לטענת התובע, בקרב קהל שומר מצוות מדובר בדברי בלע, בהאשמה חמורה ובעלבון צורב, ולכן עתר באמצעות עו”ד רון לוינטל לחייב את הנתבע בפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

הנתבע מצדו טען כי כלל לא הזכיר את שמו של התובע בדברים שאמר באירוע, והוסיף כי התובע הוא בעל “רקורד עשיר” של פרובוקציות, מחלוקות ומריבות במהלך ימי אבל והוא אף מפיץ בבתי אבלים ובבתי כנסת פשקווילים ותוקף בצורה מרומזת. לגופו של עניין טען כי במהלך התפילה שהתקיימה בסוכת האבלים התעוררה שאלה אם יש לומר את תפילת “מעין שבע”, ולאחר שמנחה התפילה הורה לחזן שלא לאמרה עורר חברו של התובע מהומה בהקשר זה, אז אמר לו הנתבע שלא לעורר מהומה לא לו במהלך תפילה. הנתבע הודה כי השתמש בהקשר זה במילים “דתן ואבירם”, אולם הכחיש שהזכיר את שם התובע וטען כי הדברים נאמרו על מנת למנוע הפרעה והפסקת התפילה מפאת כבודה וכבוד המעמד.

השופטת איריס סורוקר קיבלה את התביעה וקבעה כי עדות התובע הותירה רושם אמין, היות ושמרה על רצף ועקביות והתיאור בה היה מפורט וצבעוני, והיא אף נתמכה בדברי שני עדים שנכחו במקום. השופטת דחתה את טענת הנתבע כי לא התכוון לתובע בדבריו כי אם “לציבור באופן כללי”, שהוא הוא הודה שהרקע לדברים היה ה”קמפיין” שניהל התובע נגד רב השכונה לעניין הוצאת ספר תורה.

לא ביטויים מינוריים

השופטת דנה במשמעות התורנית של הביטויים, והעירה כי הנתבע ביקש להקטין ולהמעיט ממשמעות הביטויים “דתן ואבירם” ו”עדת קורח” בטענה כי מדובר בביטוי למי שעושה מחלוקות. אולם, המחלוקת אינה ממצה את משמעות הביטויים, שכן הנתבע התעלם בדבריו ממעשה הבגידה בעם המיוחס לדתן ואבירם, כמו גם מן העונש החמור אשר לפי האמונה הוטל עליהם ועל קורח בעקבות מהלכיהם.

השופטת הפנתה לחוות דעתו של הרב יעקב דיכובסקי שלא נסתרה, שבה תיאר הרב את סיפורם של דתן ואבירם ואת “המחלוקת הנוראה” שפרצה בעם בזמן שהותו במדבר לאחר יציאתו ממצרים. כך, ציין הרב בין היתר, כי אותם דתן ואבירם הם האנשים הראשונים בתולדות האנושות שהעזו וחלקו על מעמדו וסמכותו של מנהיג שנבחר על ידי האלוהים ולא בבחירה בשר ודם (משה רבנו), ולגלגו על הוראת המצוות שציווה לעם ישראל על פי מצוות האלוהים. עוד הוסיף הרב כי עונשם החמור והחריג – התבקעות האדמה ובליעתם בה – מלמד על החומרה היתרה והחריגה שיוחסה לחטאם, וכי הכינוי “דתן ואבירם”, כאשר הוא נאמר כלפי אדם שומר תורה ומצוות, מגדיר את האדם כרשע בעל מחלוקת אשר אינו נרתע מלחלוק אף על משה רבנו, ובאופן זה כופר גם באלוקים.

לפיכך, קבעה השופטת סורוקר כי מדובר בביטויים צורמים ופוגעניים שייחסו לתובע אופי של עוכר ישראל, וזאת משום המטען ההלכתי הקשור בהם ובפרט כאשר הדברים נאמרו בקרב הציבור הדתי ובסמוך לתשעה באב. בפן המשפטי, קבע בית המשפט כי ביטויים אלה על רקע משמעותם המקובלת בקרב הציבור השומע עלולים לבזות ולהשפיל, בפרט כאשר התובע הוא פעיל בתחום דיני האבלות ולדבריו נושא דרשות ומנהל טקסי אבלות בבתי אבלים.