איך הצלחתי לשרוד קייטנה של אחותי

מה עבר על תלמידי הישיבות כאשר ישבו בינואר 1991 במקלטים אטומים בסרטי הדבקה הגנתיים מפני הסקאדים העיראקיים ושיוועו למעט אוויר? את התשובה לכך קיבלתי כאשר נכנסתי לראשונה לחדר בו ארגנה אחותי את הקיטנה השנתית שלה לילדי הגן. הזאטוטים הו אדומים ממאמץ וחוסר אוויר בחלל הסגור, וסבלנותה הרעועה בלאו הכי של מנהלת הקייטנה, יוכבד [כבי] בת ה-13, הובילה את הקבוצה הקטנה לכמעט אסון לאומי, וממילא לתביעה ייצוגית בלתי פשוטה.

החידק הפדגוגי אצל יוכבד התחיל כבר בגיל 8. היא הודיעה שהיא מקימה קייטנה לילדים שתתחרה בקייטנה המצליחה דאז ‘ילדים מספרים על עצמם’. אמא שלי, קצת נבהלה מהתחרות העשויה לזעזע את המשק והציעה לה, להתחיל כמו רמי לוי. בקטן. חנות אחת במחנה יהודה, או במילים אחרות, לשמור על שלומי, התינוק הצורח והמעצבן שרק רצה לרדת ל’לובי’ כל היום. וולדר לא נשבר,  אבל כעבור שנים ספורות הודיעה הילדה, כי קייטנת האחדות יוצאת לדרך.

זה התחיל כמו תמיד במודעות ענייניות. הסוד בפרסום, סיפרה לנו שכנה של רחל בולטון, הוא לא להכביר פרטים. גם יוכבד נקטה בקו דומה. על המודעה היה כתוב רק כי נערה מסורה, חרוצה, דייקנית, חביבה, נאה, ובעלת ניסיון עם ילדים, מבשרת על פתיחת ‘קייטנת האחדות’ לילדים בני 4-8. ומה בקייטנה? [שאלה יוכבד רטורית], שלל אטרקציות: יצירה, מלאכה, יום כיף, בריכה, ממתקים בשפע, טיולים ועוד. המחיר: 8 ₪ ליום. לשלשה אחים 20 ₪ ליום. לשני אחים 15 ₪ ליום. מחיר הקייטנה המלא 120 ₪, לשלשה אחים וכו’, לשני אחים וכו’, ניתן לשלוח גם לשעות. מחיר 10 ₪. לשני אחים וכו’, לשלשה אחים וכו’. בסך הכל, קורקטי.

נכון שלא חייבים אבל יוכבד היתה משוכנעת שקצת צבע לא יזיק. כך שאת המודעות עיטרו פרפרים [או פרחים, תלוי בזווית הראייה] מצבעים שונים. גם עיגול לא סימטרי חביב צוייר בתחתית המודעה, מה שגרר וויכוחים ערים בחדר המדרגות בין כהן לדווק ממינוס אחד, האם מצויירת כאן בריכה, או שזו ילדה שמנה. דווק התעקש על הילדה השמנה. יוכבד עצמה אמרה, שזה מה שיפה במודעה, כמו בשירה, כל אחד מוצא בה את מה שהוא מחפש.

מכל מקום, המודעה לא הניבה לקוחות, ויוכבד עברה לשיטת הקש בדלת. ליבי נכמר. ידעתי שאין אמא אחראית שתפקיד את ילדיה הקטנים למשך יום שלם בידיה של ילדה בת 13 שגייסה לה לעזרה את ה’מדצי”ת’ דסי [בת הדודה] בת ה-10. באופן מפתיע תחזיותי נכזבו. האימהות הרחמניות שמחו לשלוח את ילדיהם ונראה היה שהדבר היחיד שהיה משמח אותם יותר, היתה הידיעה כי הם ילקחו מהם לבתי יתומים. בתוך יממה אספה יוכבד 15 ילדים וילדות עזובים שקיבלו כבר באותו יום פיסת בריסטול מקומטת, עם השם ‘קיטנת האחדות’ מן הצד האחד, וטופי של חברת ‘כרמית’ מן הצד השני.

עם ערב גוייסתי לעבודה. “אתה יודע לכתוב, אתה אומר, תחבר המנון לקייטנה”. בראש שלי התנגן השיר ‘התולעת הקטנה’ מ- אוצרות יהודים, אבל בקול אמרתי: בטח. בקלות. אחרי לילה לבן, ואין ספור מחיקות הוצאת מתחת ידי את היצירה הבאה:

קייטנת האחדות/ נציג הידידות/ ולא נדע עוד בדידות/ בקייטנת האחדות/ שלום לנוודות/ בקייטנת האחדות/ סוף להתאבדות/ בקייטנת האחדות/ זמן להישרדות/ בקייטנת האחדות.

חששתי שהמוטיב של ה’אחדות’ לא הודגש דיו, אבל יוכבד אמרה שזה בסדר. היא כבר תעבד. בסך הכל מדובר בשיר קליט.

עם בוקר, הופיעו הילדים. קשה היה להחמיץ אותם. 15 ילדים נרגשים שפלשו אל תוך הבית. שלשה הגיעו אל חדר השינה שלי, והקיצו אותי שעתיים קודם המתוכנן. יוכבד מלאה ברצון טוב הכניסה את כולם לחדר הקטן והבטיחה להם ערימה של ממתקים שהיתה גורמת למכשפה של עמי ותמי להסמיק. בשעה הראשונה זה עבד, הילדים המתינו לממתקים. גם אני. אלא שאז שלפה יוכבד חפיסת וופלים אדומה [של מן] וחילקה לכל ילד שליש הוופל. זה אמור להספיק עד שלישי אמרה המרכזת. הם יהיו מאושרים. יוצא דופן היה בנג’ו [בנימין] הילד המתוק של השכנים בן ה-5 שהשמועות אמרו כי הוא שוחט חתולים בלילה להנאתו. הוא קיבל וופל שלם בתמורה להפסקה מוחלטת של מריטת שערותיה של רוחמי, השכנה, עליה נהגנו להגיד ברשעות כי היא ‘לא מבושלת’.

מסתבר שהיא צדקה, המוצר של ‘מן’ הספיק. בשעה אחת וחצי חזרתי מעיסוקי ופניתי לבדוק כיצד מתקדם המיזם. השקט לא בישר טובות. האם פרץ מרד? האם 15 הזאטוטים הבינו שהילדה בת ה-13 מתייחסת אליהם כאל מטומטמים? האם הם הצליחו לחשוף כי ה’טיול הגדול’ כולל את חציית הכביש למכולת השכונתית? האם הם גילו, בעקבות תחקיר, כי פרס הפרסים, הכולל כניסה לחנות הצעצועים ובחירה בכל צעצוע בחנות, מוגבל רק לרשת החנויות הכל בדולר?

התשובה לכל השאלות שלילית. באותו שניה בה פתחתי את הדלת ראיתי את 15 הזאטוטים והזאטוטות, צורחים במלא גרונם ‘קייטנת האחדות, נציג הידידות’. הבטתי על פניהם האדומות והבנתי שהחלון סגור. ‘בנג’ו לא מפסיק לטפס לשם’ אמרה המדצי”ת. קצת הפתיע אותי לראות בין הילדים גבר עבדקן כבן 45, זועק כשוטה במלא חושיו את ‘נציג הידידות’. מבט נוסף ותפסתי, היה זה אבא של רוחמי, יהודי נכבד שעבד מן הבית. “היא לא הפסיקה לבכות ולמשוך כתפיים, והוא בא לשיר אתה ביחד” אמרה יוכבד בשקט.

הבעתי את הערכתי על קליטתם המהירה את ההמנון הכולל מילים לא קלות כמו נוודות, והישרדות, אך אחי ששכב במיטה עם סמרטוט רטוב שהוצמד למצחו הסביר, כי מהשעה 11 מתאמנים הילדים על ההמנון, כשהם נאלצים לחזור שוב ושוב על המילים האלמותיות ‘קייטנת האחדות נגביר הידידות’ בטענה כי ‘לא שומעים’.

אותי הדאיג דבר אחר. האמנתי כי עתיד גדול מובטח לי בעולם המוזיקה, וחששתי שצווחותיהם של הילדים יפגעו ברגישותה של אזני המוסיקלית. את יוכבד זה לא הרשים. היא טענה כי אין לי כלל מה לחשוש מפגיעה בשמיעתי המוסיקלית, שכן מעולם היא לא היתה קיימת. התגלע וויכוח בינינו אודות זה אך לא הצלחנו להגיע לידי הסכמה.

באופן מפתיע, התייצבו הילדים למחרת, אלא ששיעורם נראה מעט חשוד. בדיקה מחודשת העלתה כי הקיטנה מונה לפתע 23 ילדים, בבחינת ‘בן נולד לנו, ילד יולד לנו’. בדיקה מעמיקה קצת יותר הבהירה כי האימהות מסרו כי לטעמם, המחיר המופקע של 24 שקלים ליום, כולל גם את בת ובן הדוד שהגיעו ממושב בית חלקיה. מייסדת הקייטנה והמנהלת בפועל, קיבלה את הגזרה בשלווה מפתיעה ורק הוטרדה מיכולת הקיבול של גיגיות הכביסה שמילאו באותו יום את תפקיד הבריכה. אני הערתי, כי כמות ילדים כזו בבריכה היא ערובה לטביעה, והצעתי שכולם יתרכזו במים הרדודים. את הילדים ואת יוכבד משום מה, זה לא הצחיק.

לאחר שמונה ימים של סבל בהם גילינו את כוחו של התת מודע, ונעשינו מודעים לרצונו האדיר של האדם לחיות למרות הכל, הסתיימה הקיטנה, ויוכבד יצאה לגבות את שכרה.

הילדים בקיטנה מסתבר, היו מטומטמים, האימהות שלהם פחות. הוויכוחים שנוצרו בין יוכבד והאימהות לא היו מביישות גם את סכסוך הירושה של ארווין ולאה אייזנברג. בין 8 שקלים לשעה, ל- 12 קיים מרחק רב, והאימהות כמו גם יוכבד עמדו על זכותן בתוקף, בסופו של יום ניצחה יוכבד ועם מאות השקלים שלה יצאה למסע רכישות שכלל בעיקר בקבוקי שמפו וחבילות טישיו מסוג מסויים, שכן אלו שלנו, פשוטי העם החלכאים, המלוכלכים, לא הולמים את צרכיה של נערה מתבגרת. “השמפו והמרכך שלכם מתאימים יותר לתקופה השבטית, טרום התפתחותה התרבותית”, אמרה לנו, הילידים.