מבחן במחשבת • הטור של ידידיה מאיר

  בין המרק לדגים, בסעודת שבת האחרונה, דיברנו על מישהו. כלומר נגד מישהו. לא משנה כרגע מי, נאמר רק שזה אחד הפוליטיקאים (דווקא לא בנט). אני אמרתי מה דעתי עליו, אחד האורחים אמר מה דעתו על מי שהצביע לו והכניס אותו לכנסת, ובדיוק כשעוד מישהו עמד להתערב, אחד הילדים אמר: “רגע, מכתב האלמנות!”. הוא לא היה צריך להסביר יותר מדי. מכתב האלמנות היה תלוי עם מגנט על המקרר (הילדים קיבלו אותו בבית הספר), ואם זה לא מספיק, קיבלתי אותו בערך מאה פעמים במייל לפני שבת, ועוד מאתיים אחריה.

חיה לוין, בריינה גולדברג, יעקבה קופינסקי ובאשי טברסקי איבדו את בעליהן בטבח בבית הכנסת בהר נוף בשבוע שעבר, ביום שלישי בבוקר. ביום חמישי הן כבר חתמו יחד על קריאה מאוד פשוטה ומאוד מסובכת: “הבה נקבל כולנו להשפיע עלינו רחמי שמיים, ונקבל על עצמנו להרבות אהבה ואחווה בין איש לרעהו, בין ציבור לציבור ובין עדה לעדה. בקשתנו שכל אחד ואחד יקבל על עצמו בעת קבלת שבת לקדש את יום שבת קודש פרשת תולדות להיות יום של אהבת חינם, יום שבו נימנע מדיבורי פירוד ומחלוקת, לשון הרע ורכילות”.

הקריאה המרגשת הזאת, שנדמה לי שנכתבה במקור באנגלית ורק תורגמה לעברית, הופצה כאמור ברחבי העולם היהודי, ובשבת בבוקר – כששוב נחסם דיון עסיסי שרציתי להתחיל – חשבתי פתאום: למה הן לא היו יכולות לקרוא לעם ישראל ללמוד יותר תורה? לקבל שבת מוקדם? להתחזק בתפילה? להדר בכשרות? מה פתאום לבקש מאיתנו לא לדבר – ועוד בשולחן שבת! – על אחרים, תוך דגש על מגזרים וציבורים שונים? למה זה כל כך לא פשוט לביצוע, למען השם, ומה הקשר שהן רואות בין האחדות הזאת בינינו ובין הפיגוע?

טוב, אל תראו אותנו ככה, זה לא שכבר בסעודה שלישית רצנו לחפש שלושה כוכבים כדי לראות שהמבצע הסתיים סופסוף. אבל היה די מאתגר להעביר את שבת פרשת תולדות כשהאיש היחיד שאפשר למתוח עליו ביקורת הוא עשיו.

 הסטרטר של המנורה שלנו בסלון מצא לו מתי להישרף. כאילו הוא לא מקשיב לחדשות. זה אילץ אותנו להזמין בדיוק השבוע את אחמד, תושב שועפט, החשמלאי שהוריש לנו הקבלן של הבניין, לביקור בית. וכך מצאתי את עצמי עומד בדריכות על הרצפה, כשאחמד מעליי על הסולם באמצע הסלון עם מנורת זכוכית ענקית ביד ולידו ארגז גדול של כלי עבודה. למה פתאום ראיתי לנכון להשגיח מקרוב? למה לא נתתי לו לעבוד לבד? ממה פחדתי? טוב, זה ברור, עלה בי החשש שהוא יבריג בכוונה את הברגים בצורה רופפת, כך שמנורת הזכוכית תתנפץ עלינו כמה שעות אחרי שהוא כבר ישתה קפה שחור בכפר. פחדתי שהוא יהפוך לי לאחמד מהשיר של עמיר בניון.

במציאות הנוכחית, תודו, זה לא תסריט כל כך מופרך. כלומר, זה מופרך, אבל הסיכוי שמלצר במסעדה במרכז בגין יבצע פתאום התנקשות – יותר מופרך. אגב, נראה לי שהוא עלה עליי, אחמד. כי בעודי מריץ בראש תסריטי אימים וכבר כמעט מקיש את המספר 100 בסלולרי, שכבר יהיה מוכן ורק אצטרך ללחוץ על “חייג”, הוא שאל ממרומי הסולם: “מה קרה? מה אתה מסתכל עליי היום ככה?”.

גם אחרי שהוא הלך עליתי בעצמי על הסולם ובדקתי את ההברגה טוב טוב מקרוב. איך אומרים? חשדהו וחשדהו. הסיטואציה ההזויה הזאת גרמה לי להבין את ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, אבל היא גם גרמה לי לכעוס עליו. דווקא כי אני מתחבר לחשש שלו )גם אני אישית לא הייתי לוקח אחריות על עובדים ערבים שמשפצים גני ילדים יהודיים בימים אלה(, חבל לי שהוא מיהר למשוך כל כך הרבה תשומת לב תקשורתית. תעשה בשקט, אדוני ראש העיר, אל תדבר. במקום לבצע בדיקות ביטחוניות מקיפות, לסלק את מי שמעורר חשש ולהעסיק את מי שבטוח אפשר להעסיק, שמעוני בחר לעצבן, לצאת גזעני ובעיקר להפוך בתוך שניות את הכותרת הראשית האמיתית – ארבעה יהודים נטבחו בבית כנסת – לכותרת ראשית מיותרת: מצעד פוליטיקאים מגנים ראש עיר שמביא אפרטהייד לאשקלון. שמעוני בעצמו נאלץ להבהיר ולהתנצל למחרת, ועכשיו הוא ימצא את עצמו תחת זכוכית מגדלת וייתקל בביקורת ציבורית, גם אם יעז לא לקבל לתפקיד עוזר גננת באשקלון את אחיו של המחבל מג’בל מוכאבר.

 מעולם לא מצאתי את עצמי מרותק ככה להודעה לעיתונות של דוברות משטרת ישראל. קראתי מילה במילה את הטקסט שפרסם המחוז הצפוני השבוע, לקראת המשחק שנערך ביום ראשון בין קבוצת בני סכנין לבית”ר ירושלים, באצטדיון בסכנין.

שימו לב לכל פרט בתוכנית המבצעית: “מתחם האצטדיון בחלקו הפנימי והחיצוני יחולק לשלוש גזרות עיקריות ובכל גזרה יוצב כוח משטרה בפיקוד קצין בכיר בדרגת ניצב משנה או סגן ניצב. במבצע ייטלו חלק כמאתיים סדרנים ושבע מאות שוטרים הכוללים כוחות סדר ואבטחה, יס”מ, מג”ב, תנועה, פרשים ומסוק. למשחק אושרו 4,800 כרטיסים אשר יוחתמו מראש על ידי המשטרה.

בשערי הכניסה למגרש יוצבו סדרנים לבדיקת כרטיסים במקביל לכוח השיטור שיוצב בכניסות וימנע כניסה של אוהדים מורחקים. אוהדי בית”ר ירושלים יגיעו לפארק אוסטרליה ומשם יועברו בהיסעים בליווי משטרה לתחומי האצטדיון וזאת לאחר שיעברו בידוק קפדני. אנו קוראים לאוהדי בית”ר ירושלים להקדים הגעתם ולהגיע כשעתיים לפני תחילת המשחק ( 17:30 ) לפארק, וזאת במטרה להבטיח כניסה בטוחה לתחומי האצטדיון לפני שריקת הפתיחה. לא תותר הכנסת בקבוקי שתייה או חפצים שעלולים לפצוע, אמצעים פירוטכניים ומקלות.

כמו כן, במגרש ומחוצה לו תתבצע הפרדה מוחלטת בין קהל האוהדים של שתי הקבוצות. מפקד המחוז הצפוני ציין כי השוטרים יקפידו על ביצוע חיפוש מדוקדק וקפדני שימנע הכנסת חפצים ופריטים מסוכנים דוגמת זיקוקים, אבוקות וכן חומר הסתה מכל סוג שהוא. הערכת מצב נוספת תתקיים היום לפני המשחק במשטרת משגב בהשתתפות מפקדי הכוחות”. סוף ציטוט.

וואו. כמה השקעה ומחשבה מראש. הערכות מצב, שוטרים, מאבטחים, יס”מ, מג”ב, מסוק, אפס סובלנות. באמת מרשים. סליחה, אבל אולי אפשר אולי לקבל את זה גם לירושלים?

*כשעתיים אחרי הטבח, שלח לי חבר מסרון עם תמונת זוועה מבית הכנסת בהר נוף. יהודי מוטל על הארץ מתבוסס בדמו, עטוף בטלית ובתפילין של עצמו. מיהרתי למחוק את התמונה מבלי להסתכל בה עוד מבט נוסף. “שלא תעז בחיים לשרשר לי תמונות כאלה!”, סימסתי לו. הוא מיד התנצל. היה ברור לי שהוא קיבל את התמונה המזעזעת מאיזה מתנדב חסר אחריות שלמרבה השערורייה הדליף. איך עושים דבר כזה? מי העז להוציא החוצה תמונה כה איומה?

ואז, בתוך כמה שעות גיליתי שזאת התמונה הראשית בכל אתרי החדשות. למחרת תמונות כאלה גם עיטרו את העמודים הראשונים של העיתונים הגדולים. זו ממש לא הייתה הדלפת ווטסאפ.

מערכת ההסברה הישראלית הרשמית החליטה הפעם, לראשונה, לפרסם תמונות זוועה מתוך הזירה במטרה “לזעזע את העולם”. אי אפשר לספור כמה פעמים ראינו כולנו בשבוע האחרון תמונות קשות של כתמי דם על רצפה, על טליתות, על ספרי קודש. כלי תקשורת מועטים, ביניהם גם העיתון הזה, בחרו אחרת.

העיתון ‘יתד נאמן’ אפילו הסביר בעמודו הראשון את ההחלטה, והוכיח שלפעמים דווקא שמרנות היא עמדה עיתונאית אמיצה: “העיתון אינו מפרסם את התמונות הקשות שצולמו בזירת האירוע. כעיתונם של בני תורה, הוא מחויב לרגישות יתר. בתוך קהלנו עדיין מסתובבים אנשים, ה’ יאריך ימיהם ושנותיהם, שתמונות כאלה צרובות במעמקי זיכרונם וצפייה במראות הזוועה עלולה להטיח אותם אל שנות האימה. ילדים שטרם התחשלו יתקשו לראות את המראות האכזריים והכואבים, דבר שעלול להותיר בהם צלקת. כבוד האדם וכבוד המת כובלים את יכולת הסיקור, אבל די במה שכן מתפרסם כדי לפתוח חלון קטן – ואולי גדול מדי – אל האימה, אל הזעקה, אל הזוועה, אל התחינה ואל הצוואה הרוחנית שהותירו לנו הקדושים”.

המטרה המקורית של פרסום התמונות הייתה כאמור לכבוש את סדר היום בתקשורת הזרה, אבל שם הכתבים המשיכו לספר לעצמם שיהודים הרגו ערבים בתוך מסגד. אז מה יוצא מזה? רק השחתה שלנו ואפילו סוג של קהות והרגל מול מחזות כאלה. סליחה על התמימות – אבל אי אפשר לפרסם את זה רק בחו”ל, ולמנוע את התמונות האלה מעצמנו? זה בסדר, אנחנו מזועזעים מספיק.

 השבוע עשיתי סדר בתיבת הדואר האלקטרוני (בכל זאת, הייתי צריך למחוק שלוש מאות מיילים שחזרו על עצמם עם מכתב האלמנות). תוך כדי, מצאתי פתאום מייל שנשלח אליי בקיץ. שלחה אותו קוראת שרוצה להישאר בעילום שם, שבדיוק סיימה אז את כיתה י”ב.

היא כתבה את הדברים בשיאם של ימי מבצע ‘שובו אחים’, לפני ‘צוק איתן’ ולפני גל הפיגועים האחרון: “השם לא עובד אצלנו. רק עכשיו, שבועיים וקצת אחרי החטיפה, קלטתי כמה כוח ואמונה חזקה בקב”ה טומנות מילים אלו. כמה אמונה צריכה להיות לרחלי פרנקל בשביל לומר אותן, בשעה שאינה יודעת מה עלה בגורל בנה.

בתור בחורה בכיתה י”ב שעברה את הבגרות במחשבת ישראל לפני שלושה שבועות אני יודעת בעל פה את תשובת המהר”ל על השאלה מדוע הקב”ה מנסה את הצדיקים. וכך כותב המהר”ל בפירושו למסכת אבות, פרק ה’, משנה ג’: ‘יש לך לדעת, כי הניסיון שהקב”ה מנסה את הצדיק, כדי שיהיה נמצא צדקתו בפועל נגלה, ולא שיהיה צדיק נסתר’.

כן, את זה ידעתי טוב מאוד לכתוב ולצטט, אך תמיד חשבתי שזה שייך לניסיונות שהקב”ה מנסה את אברהם אבינו, את יצחק, את יעקב, את יוסף… היום אני מבינה שאפילו בדור שלנו ישנם צדיקים אמיתיים נסתרים. ואין הקב”ה מנסה אותם אלא כדי להוציא צדקתם לאור, שכל העולם יידע שהם צדיקים, כמו שכתוב: ‘ה’ צדיק יבחן’.

הרי אין ספק שלאימהות החטופים הייתה אמונה וביטחון גמור בקב”ה גם לפני שהתהפך עולמן, שהרי כדי להגיע לאמונה בה’ בדרגה כזו צריך לעבוד כל החיים, ולעבוד קשה. אך רק כשהגיע הניסיון הקשה הזה, רק אז האמונה האדירה הזו פרצה החוצה בעוצמה אדירה וחיזקה את כל עם ישראל. אז אולי את הבגרות במחשבת אני חייבת למורה שלי באולפנה, אבל את הבגרות האמיתית שלי בחיים אני חייבת לרחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, שאמונתן היוקדת התגלתה לעין כול והשפיעה על כל עם ישראל ועליי.

ואנחנו, שזוכרים שהשם לא עובד אצלנו, רק מבקשים ממנו שיתגשם בנו ובצדיקות האלה במהרה הכתוב: ‘קול רינה וישועה באוהלי צדיקים’”.

קראתי השבוע את הטקסט הזה, שנכתב כאמור לפני כחצי שנה, והצטערתי לגלות כמה הוא אקטואלי גם השבוע, וכמה צדיקים נסתרים נוספים הפכו לגלויים מאז.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’