ואז נכנסו שני צעירים ערבים
יושבת בקפה ירושלמי קטן לקראת פגישה שמתחילה עוד מעט.
מרימה לרגע את הראש מהלפטופ ומזהה מולי שני צעירים ממוצא ערבי – ואז זה מתחיל.
מצד אחד – הם לובשים מעילים גדולים (נכון שמזג האוויר מזמין את זה, אבל…), הם שותקים (למה מישהו יוצא עם עוד מישהו לקפה כדי לשתוק?), הם לא חלק מהנוף (זה הקפה הקבוע שלי), והם לא שונים מהותית מהפנים שהופיעו לאחרונה בעיתונות: צעירים, חסונים, עם עיניים שחורות יוקדות.
אז למרות שהגשם קצת הרטיב את הזהירות, כל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת. לשולחן אחר. לקפה אחר. הביתה. מהר. עכשיו.
מצד שני – אני לא רוצה ללכת לשום מקום. כי זו העיר שלי וגם העיר שלהם. והם לא עשו שום דבר רע בכך שנכנסו להסתתר מהגשם, ולחמם את הידיים והנשמה, בכוס קפה רותחת. וכבר מדמיינת את הקפה כולו מתרוקן במהירות, ורק הם יושבים באמצע לבד בעיניים כהות וחוזרים לשכונה שלהם אחרת. לתמיד.
ואולי הם כמוני, הרוב הדומם שרוצה חיים שפויים. אבל אולי לא. ולמרות יצר החיים שדופק לי בוורידים חזק, אני לא רוצה לזוז. לא רוצה להיכנע לו וללכת.
כי אם אעשה מעשה אקטיבי עכשיו, הפחד הזה יזדחל אלי בכל מקום ויגרום לי להסתגר ולברוח שוב ושוב, רק בגלל מה שיש לי בתוך הראש.
ואני כבר לא מצליחה להתרכז בשום דבר אחר, ולא מצליחה לא לעקוב אחרי התנועות שלהם. ומעדכנת את היקרים לי בהתרחשות, ומחזיקה חזק חזק לא לקום ולעזוב.
ואז הם הולכים.
והסיטואציה כאילו הסתיימה. אבל העיר הזו והמורכבות שלה והחיים המעורערים והלא הוגנים של כולנו, נשארים פה, ולא הולכים לשום מקום.
וגם הגשם ממשיך לדפוק והכותרות הראשיות עוסקות במילימטרים ואקלים סוב טרופי.
-
המשיכי כך , את נהדרת
-
כנראה לכן כל כך מצליחה
-
היא כותבת בכנות שלא רואים הרבה. כל הכבוד
-
ולעצם העניין ערבים בירושלים לא שונים מהרופא באשקלון שעבר לדאעש אם כי אני מסכימה שאין להכליל
-
אי אפשר להכליל. עשו שונא ליעקב כולל גם את האמריקני היפה ביותר אבל מה משום מה מתייחסים רק לערבים ככאלו. כל אירופה שנאה אותנו ועשתה לנו רע יותר מהערבים
-
28/11/2014 10:11
הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב – גם האירופואים ואפילו האמריקאים
-
-
מי זאת רחל איבנבוים?
-
כתיבה יפה