הנסיעה מהר נוף בירושלים לינוח ג’ת בגליל היא בסך הכל שעתיים. אבל היא עשויה היתה לארוך גם יומיים או שבועיים.
הבדל תרבותי תהומי יש בין שני המקומות. בין ארבעת הנרצחים היהודיים, שכולם נולדו בארצות ניכר ובחרו במקום מושבם בארץ ישראל, לא כמדינת לאום של העם היהודי, אלא כמרכז של לימוד תורה וחיי מצוות לחומרה, לבין דרוזי שדמו נשפך בעת מילוי תפקידו ובצורה הרואית שגדל בכפר אליו קשורה משפחתו זה דורת רבים.
אלו מאמינים שתורת ישראל ושקידה בלימוד היא המגן הטוב ביותר לעם ישראל, ואלו מאמינים בברית דמים שתורגמה לארבע מאות חללים של העדה שמסרו את נפשם כאשר שמו את גופם כמגן חי בין האש לבין היהודים. במספרים פרופורציונאליים אגב, יחס הנופלים הדרוזים למספרם הכולל בארץ, שווה לשישה עשר אלף חיילים ישראלים ביחס לאוכלוסיה היהודית.
ועם זאת, אי אפשר שלא לשים לב שיש הרבה מין המשותף בין שתי המקומות. ביום ששי הייתי בבית האבלים של זיאד סייף ז”ל וביום ראשון ביקרתי בבתי האבלים בהר נוף.
גם פה וגם פה, נשים וגברים ישבו בחדרים שונים. גם פה וגם פה מסורת האבות היא עניין מרכזי בתרבות. גם פה וגם פה מרגישים מיעוט, אפילו נרדף בחלק מהמקרים, וגם פה וגם פה הם חיים בתחושה שתרומתם הייחודית לחיי מדינת ישראל אינה מובנת לכלל והחברה ישראלית שאף כפוית טובה כלפיהם בעניין.
לא הוכחנו די?!
בביקור עלו קולות לא קלים לאוזן הישראלית: כמה פעמים אנחנו צריכים למות, או במילים יפות יותר, עד מתי אנו חייבים לפרוע את הצ’ק שלנו לחברה הישראלית, כדי לשכנע אתכם בנאמנותינו למדינת ועם ישראל? שאלו האבלים ומשפחותיהם.
הם גם תוהים מתי יזכו לראות את החברה הישראלית מבקרת בכפרים ביום חג דרוזי, ולא רק בסוכת האבלים? במהלך הביקור נכח ח”כ משה פייגלין, שהעלה על נס את מסירותם של בני העדה. אחד מבני המשפחה ביקש ממנו בפשטות, שאת המילים היפות (שאין ספק שפייגלין יודע לומר), לא ישכח גם כאשר יחזור למשכן הכנסת.
בציבור החרדי התגובה המיידית והטבעית הייתה הכרת טוב לזיאד ולדרוזים בכלל, על ההקרבה ואומץ הלב שככל הראה מנעו אסון גדול אף יותר. האוטובוסים של החרדים שיצאו למסע הלוויה היו קידוש השם גדול בעיני רבים. כך גם המכתב של ארבעת האלמנות שהתפרסם לקראת שבת פרשת תולדות, וביקש מסר של אחדות ואחווה, “בין איש לרעהו, בין ציבור לציבור בין עדה לעדה”. לא יכולתי שלא להתרגש מן הטקסט הנוגע, ולהבין כי יש בו אצילות נפש גדולה וקבלת גורל, שרק ציבור חרדי יודע להכיל.
לכולנו גורל אחד
מותו של השוטר הדרוזי מעלה שוב את אחת מעובדות החיים בלתי פשוטות במציאות הישראלית: חיילים יוצאי הקיבוצים, דתיים לאומיים, דרוזים, וגם לא מעט חרדים, מוסרים את נפש 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כדי שיהודים יוכלו להמשיך ולהתפלל בבית הכנסת בהר נוף, כדי שתלמידים יוכלו ללמוד בישיבות, וגם כדי שאזרחים יוכלו לבקר בקניונים.
אנשים לפעמים שוכחים, אך מדובר בהקרבה גדולה, ריחוק מן הבית לחודשים ארוכים, ה’יציאה לחיים’ מתעכבת בשלש שנים ויותר וכו’, שלא לדבר על הרבים שנפגעים (בגוף או בנפש) עד לאיבוד החיים, פשוטו כמשמעו.
ברחוב החרדי מסתבר יש תהליך של הבנה למציאות הזו, ודיווחים על מאות מתגייסים חרדים למסגרות השונות רק מוכיח זאת. אלא שלצד השותפות המבורכת הזו פועלים פלגים קיצוניים יותר המבקשים להזהיר את הציבור החרדי מהתקרבות יתרה ל’חילוניים’, שמא קשרי הדם יחרגו אל מעבר לרגעים של אסון, כמו אלו שפגשנו בשבוע שעבר.
אלא שהם טועים. מאד. במדינה שלנו כולנו קשורים בגורל, כולנו כרוכים האחד בשני, בין אם נרצה בכך, ובין אם לא.
בזמן שישבתי עם בניו של הרב משה טווירסקי ז”ל תאירתי להם את הגלים שיצר המכתב של אמם שתחיה, עד למרחקים גדולים מהר נוף. הציבור הישראלי מסתבר, רוצה את החיבור ומבקש את קירבת הלבבות – לא מתוך רצון לשנות אלא מרצון לקבל. נכון, הציבור החרדי חושש מתהליך ההתקרבות, אבל הפיגוע האחרון, ומותו של השוטר הדרוזי מוכיחים: החיבורים קיימים כל הזמן, אי אפשר להתעלם מהם.
הפיגוע הרצחני בתוך בית הכנסת וגדיעת חייהם של אנשים שסך הכל רצו להקדיש את עצמם לחיי לימוד תורה הביא את מפת הטרור לשפל חדש. העם היהודי ידע תמיד להתרומם מתוך הכאב, וממנו לבנות משהו חדש. במקרה שלנו נוצר קשר ייחודי בין הציבור החרדי לעדה הדרוזית, אבל במבט עמוק יותר נדמה כי החיבור הוא צו השעה לא רק בין הר נוף וינוח ג’ת אלא בין כל החלקים בחברה הישראלית.