כשנפגשו ‘החתן והכלה’ לדייט מרגש, אי שם בוילה בני ברקית, איש לא חלם שרק ימים אחדים יחלפו, והכלה תיכנס אל אולפני ערוץ הכנסת ותספר על המשקעים הכבדים שיש בליבה על חתנה, כמו גם על נשק יום הדין אותו היא שומרת לרגע המתאים.
זוכרים את הפגישה המתוקשרת (סודית, סליחה…) של יו”ר תנועת ש”ס, אריה דרעי, והיו”ר בדימוס, אלי ישי? לצד הררי הבדיחות שנקשרו סביבה היו גם מי שקיוו כי ניתן יהיה לפתוח דף חדש, דף של עתיד טוב יותר לתנועת ש”ס. באשר לכל ברור כי השטח זועק “אחדות”.
זמן קצר חלף, והאסימונים נפלו גם בראשיהם של האופטימיסטים המושבעים. שלום, שם לא יהיה, בטח לא דיבורים על חתונה. או, כפי שהיטיב להגדיר זאת השבוע אחד ממקורבי הצדדים הנ”ל, כלאם פאדי (דיבורי סרק, רטוריקה חלולה).
זה היה כל כך מרגש בתחילה. החתן דיבר נרגשות על לב הכלה, על התפאורה המפוארת של מלון כנען הצפתי, אמר שהוא רוצה שלום בכל ליבו, שהוא מעריך את גודל פעלו במהלך השנים בהם ניהל את התנועה. לכלה לקח מספר ימים להשיב, והיא עשתה זאת במהלך פגישתם הזוגית. חבל על הסופגניות שעמדו על השולחן, מתברר, ששום כלום לא יצא מהניסיון.
באגדות, זה הולך ככה:
היה הייתה צפרדע, שעמדה לחצות את הנהר. אל המקום התקרב עקרב, שאינו יודע לשחות כמובן, והתחנן לצפרדע ‘אנא ממך, העבירי אותי אל הגדה השניה, על גבך’.
‘למה שאעשה זאת?’ – שאלה הצפרדע. ‘הרי תעקוץ אותי במהלך דרכנו’.
‘איך אעשה זאת? הרי אז, שנינו נטבע ונמות’ – השיב לה העקרב, והצליח לשכנעה.
החלו השניים מתקדמים לכיוון הגדה השנייה, כשלפתע, עקץ העקרב את הצפרדע והשניים צללו במצולות. רגע לפני, הצליחה הצפרדע למלמל בתדהמה, ‘למה עשית את זה? הרי שנינו נמות’??
“עקרב, הוא עקרב”, הזכיר לה העקרב.
את הסיפור הזה סיפר לי השבוע אחד ממקורבי אלי ישי. סיפור יפה, עם מסר יפה.
מאז הוכרז מהלך השלום האחרון מנסים שני כוכבי-השלום, אריה ואלי, למלא פיהם מים ולתדרך עיתונאים כמה שפחות, שמא יאשים אותם אי-מי בטרפוד המהלך. ובימים שכאלו, כמה טוב שיש מקורבים.
בנמשל, אליבא דמקורב לאלי ישי, אריה היה העקרב. אם תספרו את הסיפור למקורבי אריה דרעי, הם ימהרו לשאוג: זה אריה שעקץ את אלי השבוע? כי גם להם, זאת שתדעו, יש בטן מלאה.
בסיומו של שבוע, קשה מאוד לענות לשאלה מי האשם.
ננסה להציג את גרסת שני הצדדים נאמנה. נשאיר את תפקיד השיפוט לקוראים הנאמנים.
“ידענו מראש שזה לא יחזיק מעמד”, אומר לי בגילוי לב אחד מאנשיו של אלי ישי. “אבל אלי התעקש לתת צ’אנס. אני מעדיף שיגידו שאני נאיבי, אבל להושיט יד לשלום. ככה אמר.
“הוא הזהיר כבר לפני שבוע שעומדים לפטר את אשר מישאלי, מתפקידו כגזבר בהסתדרות. הוא שלח במהלך התקופה האחרונה את אחד הח”כים, כדי שתיווך בינו לבין אריה. אמר לו, תבקש מאריה לא לעשות את זה.
“מה הטעם? הרי פתחנו דף חדש. כולה גזבר בהסתדרות, תפקיד בלי כסף. גם ככה מישאלי הודח לפני הבחירות המקומיות האחרונות מתפקידו כחבר מועצה בירושלים, והוזז למקום בלתי ריאלי. למה לעשות לו עוד צעד פוגע? אחרי הכול, מדובר באדם שפעל מאוד בהצלחה בתפקידו בירושלים.
“ובכלל, זה קצת מזכיר את חוק הלאום. למה כעת? העיתוי, אוי העיתוי. בדיוק כשאריה ואלי בהליך של שלום, כאילו? טוב, אם הוא לא היה עושה את זה, לא היו קוראים לו אריה דרעי”.
ככה בדיוק אמר האיש, ומעבר למה שאמר, יכולתי לשמוע מבין השורות את חוסר הסיכוי של יצירת אמון כלשהו בין הצדדים.
אולי, זה קרה, בגלל הראיון הפוגע של אלי ישי בערוץ הכנסת? ניסיתי להשחיל שאלה.
“מה פתאום”, ענה המקורב בנחרצות. “אלי ידע מזה הרבה קודם. אם כבר, אז בגלל זה הוא אמר את מה שאמר בערוץ הכנסת”.
שאלת ה’מי התחיל’ בגנון.
“אגב, אם תשאלי אותי, הצעד הבא יהיה להעיף את יו”ר ש”ס בהסתדרות, רפי מלאכי. גם הוא איש של אלי. אלי לא יכול אפילו לדבר עם עובדים ברשת. הם פוחדים לדבר איתו, שמא יאשימו אותם שהם ‘בצד שלו’. איזה מין שלום זה, איזה?
“אלי לא רב. אלי שותק. הוא שותק מאז שאריה מונה ליו”ר התנועה. הוא שתק כשהשפילו אותו במערכת הבחירות, בעידן השלישייה, הוא שתק בהלוויית הרב כשהזיזו אותו הצידה, הוא שתק ב’שבעה’, הוא שתק לאורך כל הדרך. אריה רב עם עצמו. אחר-כך אומר, יש מריבות. אבל כעת, נגמרו הדיבורים. כעת הזמן למעשים.
“לא האמנו שאריה יהיה כל-כך טיפש, לעשות טעות פטאלית כזו בזמן חודש הניסיון שניתן לתכנית השלום. הרבה אנשים מסביב לאלי לא האמינו שזה יצליח, אבל לא האמינו שזה כל-כך לא יצליח”.
שלא תחשבו שלמקורבי דרעי אין בטן מלאה. קבלו מה שמסתתר בתוכה.
תחילה, הם מספרים, שבראשית ימיו של אלי ישי כיו”ר, היה אביו של אריה, הרב אליהו דרעי ז”ל, עובד ברשת החינוך. “על משכורת פצפונת של 3700 שקל. איכשהו, הוא נזרק מהעבודה. אז מה? אריה רץ להאשים את אלי?
“וזה קרה כבר בחודש הראשון בו נכנס אריה לכלא. זה יפה, זה? אבל אנחנו התעלמנו מהכל. חיבקנו את אלי. רצינו לעבוד ביחד. לתת לו סמכויות. מה שיבקש. אנחנו לא נגיד עליו אף מילה רעה. אריה נותן לו כבוד בכל מקום שהם מגיעים יחד”.
תגובת אנשי ישי: “לתת לאלי סמכויות? על מה הם מדברים? אלי ביקש בקשה פשוטה וצנועה: לא לזרוק את מישאלי. הוא קיבל?
ומה הסיפור עם האבא?
“להד”ם. אביו של אריה פרש מכובד, מרצון, בשל גילו, נזרקו באמת באותה תקופה אנשים מהמנגנון, כי נסגר הבניין של ש”ס, היה גירעון, מבקר המדינה היה בתמונה, אפילו איש כמו עמי אילוז, איש מובהק של דרעי, לא נזרק”.
מה אכפת לאריה, אני שואלת את האיש של דרעי, לאפשר לאשר מישאלי לחזור לכהן כחבר עירייה? הרי המקום של אלי שמחיוף פנוי, הוא השהה את עצמו מהחברות במועצה בשל ההרשעה המרחפת מעל לראשו בפרשת ‘הולילנד’.
“נעשה מעשה מכוער”, הוא אומר. “לקחת בן אדם שגם ככה נמצא בהליך משפטי ונאלץ להשהות את עצמו, ולשמוט לו את השטיח מתחת לרגליים ולשחק משפטית לרעתו, זו רשעות. יו”ר ש”ס בירושלים עשה מעשה שלא ייעשה, הוא שיגר מכתב ליועץ המשפטי. לא עושים דבר כזה”.
השלום והשלווה ישררו בחווה של ש”ס, אני שואלת אותו.
כן, הם מאמינים שאפשר. הם ימשיכו לעשות הכול כדי שזה יקרה. הם מודעים לכך שזה רצון הח”כים בתנועה, שזה רצון העם, שזה רצון השטח. הם, אגב, לא ממש בטוחים שאלי רוצה בכך, שהוא לא חותר ליעד עליו הוא לא מספר לתקשורת, בעודו מסב עם אריה סביב שולחן שלום אחד.
נתי לסרי, יו”ר סיעת ש”ס בירושלים, מתקשה להבין על מה המהומה. הוא עצמו הגיע בבוקרו של יום שלישי, כמו בכל בוקר, אל הכולל בו הוא לומד. הוא לא רצה, הוא אומר, שהסיפור עם שמחיוף ומישאלי ייצא לתקשורת, לא רצה לבייש את שמחיוף. הייתה לו כוונה טובה, לאייש את החברות במועצה, כי נכון להיום העומס המוטל על החברים גדול, חסר להם חבר עירייה. הם ארבעה בלבד שרצים מוועדה לוועדה.
אתה מודע לזה שמעשים מהסוג הזה, כמו אמירות שונות שלך בעבר, עלולים להוביל לפיטוריך מתפקיד יו”ר סיעת ש”ס בירושלים? – אני שואלת אותו, מנסה לבדוק עד כמה הוא אמיץ.
“לצערי הרב”, אומר לסרי, “אני שומע מזה מספר חודשים שרוצים להזיז אותי מהתפקיד. מעולם לא התניתי את העשייה הציבורית שלי בתואר כזה או אחר. בניגוד לאחרים”.
רגע, “בניגוד לאחרים” – למי אתה מתכוון? הוא מתחמק. האם התכוון לאריה שהתנה את הצטרפותו לש”ס בקבלת תפקיד היו”ר? מי יודע.
מה תעשה אם ידיחו אותך? אני מתעניינת.
“אתייעץ עם מורי ורבי”, הוא אומר. אני מנסה להבין מיהו מורו ורבו. אז ככה, בעוד הוא חלק מסיעת ש”ס – מורו ורבו הוא מורה ורבה של התנועה, חכם שלום כהן.
ואם תודח, מיהו מורך וברך? – אני שואלת. הוא מחייך. אני יכולה רק לנחש שהוא מכוון לעברו של הראשל”צ, הגאון רבי שלמה עמאר, רבה של ירושלים.
אחרי שהפך גם לפרשן פוליטי מן המניין (ברדיו קול ברמה), אני שואלת אותו לגבי עתידה של התנועה. “אני לא צופה פילוג. יותר נכון, אני לא רוצה פילוג. אני מקווה שלא יהיה. כי זה לא טוב לציבור הספרדי”.
• ובמקרה שלא תהיה ברירה, מה יעשו לדעתך הח”כים של ש”ס, למי יצטרפו?
“להערכתי, הם לא יחליטו איפה טוב להם להיות, אלא איפה פחות רע להם…”
• בסביבת אריה דרעי משוכנעים שמפלגה בראשות אלי ישי לא תעבור את אחוז החסימה. דעתך?
“לפחות ארבעה מנדטים, אני אפילו הייתי הולך על 4-5. ואני אומר את זה מתוך ניסיוני הפוליטי ומתוך מאגרים שאני מכיר. בעבודה נכונה, ואני מדגיש, בעבודה נכונה, זו תהיה התוצאה. אבל שוב, אני עדיין מקווה לאחדות”.
לאיש אין ספק שהמפתח נמצא בידי חברי הסיעה. ברצותם – יחוללו שינוי; ברצותם – יעצרו ברמזור אדום.
ביום שני נכנסתי אל חדר ישיבות סיעת ש”ס, רגע לפני שהחלה שם תפילת המנחה המסורתית (15:00 בדיוק). שמעתי את הח”כים כועסים על המצב.
“מה, למען השם, בער לו עכשיו? מדובר ממילא בעמותה חסרת פעילות. מה בוער כעת להזיז את הגזבר שלה? זה בדיוק כמו חוק הלאום. העיתוי, אומלל. בדיוק כשרצינו שלום?”
אז מדוע, בעצם, אתה לא דופק על השולחן, באמצע ישיבת סיעה, ואומר בקול את מה שיוצא אחר-כך החוצה בערוץ הכנסת? – שאלתי את אחד הח”כים.
אריה דרעי ואלי ישי עדיין לא הגיעו. הח”כים יכלו לשוחח חופשי.
“אם אדפוק על השולחן, הוא יישבר”, השיב בחיוך.
“אני, במקום לדפוק על שולחנות, מתרכז בעשייה”, אמר אחר. גם הוא חייך.
אבל אם חשבתם שהם לא רציניים בכוונותיהם, טעיתם.
יש לכל אחד מהם תכנית מגירה מדויקת לזמן פעולה מתאים. חלקם מתואמים און-ליין עם דרעי. אחרים עם ישי. אבל כל אחד מהם עושה הכול כדי להבטיח את עתידו ברשימה. או אם לנסח זאת יפה יותר: להבטיח את עתידה של תנועת ש”ס.
“ש”ס מורכבת מחלקיה. אין ש”ס בלי חברי הכנסת”, הסביר אחד מהם.
הוא צודק. תחשבו על תנועה חדשה, עם פנים רעננות, בלי הרב עובדיה בראש. זה כבר לא ש”ס. זה משהו אחר. מוטציה.
“לא היו סיכויים גדולים לשלום ביניהם. אבל רצינו מאוד שהם ילמדו לחיות ביחד. עכשיו שניהם, כמו בגן הילדים, משחקים ב’הוא התחיל’. אני חושב שלשניהם מוצמד מטען חבלה לרגל. אם הוא יתפוצץ, זה בגלל ששניהם לא התאמצו מספיק”, אמר אחד הח”כים.
לא התייאשת? שאלתי אותו.
“לא, לא התייאשתי. אין אלטרנטיבה אחרת”.
“ישבתי השבוע עם קבוצת צעירים של ש”ס. הייתי בהלם ממה ששמעתי מהם. הם לא קשורים לפוליטיקה, הם סתם צעירים שאכפת להם. אני מתכנן לומר לאריה את התובנות שהבאתי איתי מהמפגש הזה. הוא לא יכול להמשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל, הציבור לא מוכן לזה. צריך שינוי!” – הסביר לי אחד מהח”כים. אדם זהיר. לא מתלהם.
“אריה חייב לדאוג לזה שהליך קבלת ההחלטות יהיה ביחד. לא רק הוא ואלי – הוא וכל החברים. כולנו מבינים שאי-אפשר שני מנהיגים בכתר אחד. זה לא יעבוד. אבל אריה חייב לשריין לאלי חברים ברשימה, שלא ימצא את עצמו יום אחרי הבחירות עם עורבים סביבו, עם חברים שהם נגדו מראש. בינתיים, אריה לא מוכן לזה, אולי עם הזמן נצליח”.
אתה לא חושב שאלי כבר קיבל החלטה לרוץ בנפרד, והכול רק דיבורים? אני שואלת.
שלמה בן חיים | חרדים10
הוא משיב בכנות: “גם אני מאמין שאלי כבר שם את לבנת החבלה על גופו, ויש לו ביד מנגנון השהייה זמני. אבל אני חושב שאם אריה היה מכבד אותו בכנות, משתף אותו מכל הלב, הוא היה מצליח לנתק את המטען הזה”.
• האנשים של דרעי בטוחים שאלי לא יפרק. שאם יפרק – לא יעבור את אחוז החסימה. אולי זו הבעיה?
“כן. הם בונים על כך, והם טועים. מה גם שהם מאוד מקילים עליו את המלאכה במעשיהם. אריה לא מספיק מכיר את המציאות. חבל שהוא לא שומע את השאלות הנוקבות ששואלים אנשים בשטח. חבל שהוא לא מסתובב בקבוצות וואטס-אפ. קורא”.
אז תאזור אומץ, ותגיד לו את כל זה, אני מציעה.
“כן, אני סבור שתוך שבועיים-שלושה אצטרך לאזור אומץ. כמו שאני לא מוכן להתפוצץ עם אלי, אני גם לא מוכן להתפוצץ עם אריה. זו לא מפלגה שלו או שלו, זו מפלגה של ש”ס, של העם.
“אגיד לאריה ביושר: או שיש שינוי, או שתודה רבה, קיבלתי אור ירוק להתנהל באופן עצמאי. ואז אתחיל להציף את הבעיות. בשטח. לאו דווקא בתקשורת.
“האמת? אריה הוא זה שלימד את הציבור לאהוב את אלי. גם השקט של אלי הביא לו נקודות זכות. אני אתייצב מול אריה, זה יהיה אולי רגע של משבר, בעצם אולי רגע בונה, מי יודע. ברקע אני כל הזמן בקשר עם רבנים, רבנים חשובים ורמי מעלה שלא אומר את שמם – והם מתוסכלים. גם הם מבינים את גודל הסכנה לגורל התנועה”.
• מה יעשו שאר הח”כים, לדעתך?
“אני חושב שבדיוק כמו בעולם המסחר, הם יתייצבו מול שניהם, מול אריה ומול אלי, וישאלו – מה יש לכל אחד מכם להציע לנו”.
• יציעו – ורגע לפני סגירת הרשימות יבעטו את כולכם החוצה. מה תעשו אז?
“לא, אנחנו לא ילדים קטנים. לכל הבטחה, נבקש בטחונות. ערובות! אנחנו הנכס של ש”ס. אין את הרב עובדיה, מועצת החכמים היום לא מה שהייתה בחייו. רק אנחנו נשארנו. ואם מישהו מתכוון לדלג מעל לראשים שלנו, הוא טועה מאוד”.
•אתה לא חושב שאלי כבר תפר את החליפה, וחבל על הדיבורים?
“לא. אני מאמין שהחייט תפר את זה בתפירות גסות, בשלב הזה. זה עדיין נתון לשינויים. החליפה טרם הוכנה”.
אחר-כך הוא מספר לי שיצא לו לפגוש השבוע את אחד מאוהדי אריה דרעי. “שמעתי אותו אומר למקורב אחר של אריה: ‘אתם לא מבינים את המצב, אתם לא מבינים מה קורה עם אלי, אל תזלזלו בו’. אני מאמין שהוא אמר לו את זה כדי שיעביר לבוס”.
ומה הלאה?
אם לשאול את ח”כ לשעבר הרב חיים אמסלם, מי שהיה בשר מבשרה של ש”ס ונבעט החוצה, גורלה של ש”ס עתיד להיות קודר. קודר מאוד אפילו.
“שס כמייצגת את הליטאיות הספרדית, שפעלה במשך שנים לשאוב את הקולות מעמך הספרדים ולהעבירם לשרות גפני ושות’, מידרדרת ומהר כי זכות הקיום שלה אחרי עידן הרב עובדיה מוטלת בספק.
“מה לעשות העולם הליטאו-ספרדי אינו עולה על שלושה מנדטים, ובתוספת הקרובים/בעלי המשרות/ בעלי האינטרס/הדרוזים וכו’ וכו’ במקרה הטוב חמישה. תם עידן העבודה בעיניים שעשו לספרדים, הרב עובדיה היה יחיד ויחידי ביכולתו למגנט אליו את הקולות של העם. מחליפיו יכולים לדבר לכל היותר לבני התורה שכבר מזמן איבדו את הזהות הספרדית המקורית”.
נגיד שהוא מגזים, נגיד שנוסיף עוד מנדט או שניים, חזרנו לשישה-שבעה מנדטים, בדיוק כפי שצופים הסקרים (הבלתי מוזמנים).
האם יוכל אלי להקים מפלגה, שתנגוס בשאריות המנדטים שנפלו הצידה?
אנשיו בטוחים כי אכן כן. קולות של חסידי חב”ד, קולות מתנחלים ימניים שמאסו ב’בית היהודי’, והרבה קולות ‘עמך’ מהשטח.
בחירות כעת, הן לכאורה צורך השעה של אלי ישי. המומנטום עדיין טרי. אם יצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו למשוך עוד קצת זמן, עוד חצי שנה, עוד שנה, הישיבה על המדף לא תעשה לו טוב.
אבל רק לכאורה. כי אולי הוא כן ישכיל לחרוש את השטח. להיערך בשקט. לבצע צעדים בלתי מורגשים. זה לא יהיה קל, כי ברקע, מן הסתם, יתעופפו עוד הרבה מאוד הצעות שלום וקריאות ל’דייטים’, ולא קל לשחק שלום ולהיערך למלחמה.
אם וכאשר יוכרז על בחירות – ההערכה שלי כעת היא, שלא יחלפו אלא ימים אחדים וישי יעשה צעד. הוא ינסה תחילה למשש את הדופק אצל החברים, לבדוק עד כמה הם מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. אם ייאותו לצעוד איתו עוד חמישה חברים, יש מצב שהוא נוטל את שמה של המפלגה איתו, ולא – (הערכה שלי, הם מהססים) הוא יקפוץ לאש.
הוא לא מספיק אמיץ, יש שאומרים, ונשבעים שהם מכירים אותו היטב. הם שוכחים רק דבר אחד ‘קטן’: לעיתים, כשאדם חש שדחקו אותו לפינה, הוא מוציא מעצמו כוחות נפש שהוא עצמו לא הכיר שהם קיימים בו.
קשה להתעלם מכך שהמלחמה הפנימית בש”ס היא חלק ממאבק חוצה כנסת-מפלגות-שמאל-ימין, מאבק שבסופו, כך נראה, יוקדמו הבחירות. אולי מוקדם יותר ממה שנראה נכון לעכשיו.
מאחורי הקלעים, ואחרי שיחות עם גורמי מפתח בכל הנוגע לפירוקה או אי פירוקה של הממשלה, טוען בעקשנות גורם בכיר את המידע הבא:
ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר גמר בליבו לצאת למערכת בחירות. הקואליציה האחרונה נמאסה עליו, ולשיאה הגיעה עם חוק ישראל-היום, כשחברים מתוך הקואליציה ירו חץ לעבר העיתון שהוא אחד מהדברים היותר יקרים לליבו.
למה הוא טרם הכריז על כך? אז זהו. שמהלך שהחל סודי, והפך לדי פומבי, מתבשל זה ימים ארוכים. במהלכו יצאו ובאו הח”כים החרדים בבתי גדולי ישראל, כששתי שאלות בפיהם: האחת, בלתי רלוונטית – האם להיכנס עתה לממשלת נתניהו? השנייה, רלוונטית ועוד איך.
ההערכה שלי היא שנתניהו טשטש אותם עם שתי שאלות, כשהוא מתכוון בעיקר לאופציה השנייה: האם יתמכו בו אחרי הבחירות? האם ימליצו עליו לנשיא?
בירור קצר מעלה כי בש”ס הנטייה היא להשיב בחיוב לבקשה. הגם שמועצת חכמי התורה טרם קיבלה את החלטתה הרשמית. וכידוע לכל, בש”ס, המועצת היא שקובעת…
מה יש להפסיד? הרי אם לביבי לא תהיה כל אפשרות להרכיב את הממשלה הבאה, החרדים יגידו, רצינו, הבטחנו, אבל זה לא ריאלי. תהיה לו אפשרות? למה לא. האלטרנטיבות לא ממש מחייכות יותר. הכול שאלה של מי החברים הנוספים בקואליציה. ואם הם לא יהיו ‘יש עתיד’, הצרה תהיה פחות צרורה ממה שהייתה בקדנציה הקודמת.
ב’דגל התורה’ מהססים קצת יותר. תשובתו של הגראי”ל הייתה שמדובר ב”ספק ספיקא”. עוד לפני שברור שהאיש יזכה במספר מנדטים כזה שיאפשר לו להרכיב ממשלה כבר להבטיח? נו, באמת.
ובכל זאת, יש היתכנות לכך שככל שחולפים הימים, והאופציה של החלפת המבנה הנוכחי של הקואליציה הופכת להיות רצינית וריאלית – התשובה תהיה חיובית.
נתניהו, מחכה לתשובה הזו. אם יאותתו לו באור ירוק – הוא יוצא לדרך. פריימריז זריז בליכוד – ובחירות.
נתניהו, מחכה לגדולי ישראל.