הטבח: איזה עיתון ניצח בהצגת הזעזוע הגדול ביותר

1.

דומה כי עיתוני סוף השבוע התחרו ביניהם, מי יעניק תיאור מצמרר יותר של עוצמת הזוועה מהטבח שהתרחש ביום שלישי בשכונת הר נוף בירושלים.

הריגול בשבועונים – בקהילה ומשפחה – לא פעל הפעם. העורכים בחרו בכותרות שונות: “טבוחים על ייחודך” במשפחה מול “מתבוססת בדמייך” של בקהילה.

מאחר והטבח התרחש הפעם בלב-ליבה של הקהילה החרדית, אין ספק שהתקשורת החרדית התרכזה בפרטים הרבה מעבר לחשיבות שייחסו לכך כוחות הביטחון.

היטיב להסביר סיבה נוספת לכך, הכתב הצבאי של המודיע. “תהיה תגובה”, כתב, “אבל גורמי הביטחון מתעוררים רק אחרי משהו גדול כמו במלון ‘פארק’. הר נוף לא עשה זאת. אולי כי היה בהר נוף. אולי כי ‘רק’ 5 נרצחו. כואב לומר: הממשלה בהמתנה לאירוע גדול – ישמור ה’ ויציל שלא יבוא – שלאחריו תצא להגיב. בינתיים עוסקים ב ‘הכלת האירועים'”.

לפעמים, הוא כותב, ובצדק, “אין ברירה חייבים לומר גם דברים קשים. אז שלחו עוד כמה שוטרים, הפריחו שלושה בלונים לאוויר, אמרו שמומלץ לאזרחים בעלי רישיונות להוציא אקדחים מהכספת…”

2.

בקהילה ומשפחה שיגרו כתבים לזירות השונות. משפחה עשה זאת ממצה יותר, אבל גם בקהילה עשה עבודה לא רעה. הכתבות הוגשו דווקא במגזין, זה הנסגר בדרך-כלל מוקדם יותר מדפי החדשות.

בחלק החדשותי עצמו (בקהילה + פלוס) היו מעט טורים אישיים (יוסי שווינגר, תושב הר נוף ועוד), עוד כמה מילים על הפיגוע עצמו, חצי עמוד פוליטי בלבד (מה עשה מי שרוכש את בקהילה בשביל ה’פוליטי’ בלבד? התאכזב מן הסתם קשות השבוע). הפיצוי הופיע דווקא במגזין, החלק היותר טוב של בקהילה, שם הופיעו כתבות מהשטח, עם תיאורים מרתקים-מזעזעים.

גם משפחה טרח לשגר כתבים (וכתבות) לשטח, אל בתי האבלים, כמו גם אל בית הכנסת למחרת הפיגוע.

במגזין הובאו עוד ועוד עדויות, ערוכות יפה, בדמות שעון, עם לוח האירועים המלא. בסוף המגזין, מצאתי עוד טור מרגש של כתב, שאמנם אינו מתגורר בהר נוף, אך בהחלט כתב מהשטח.

עד היום אני מתקשה להבין מדוע נדחקו טוריו (המרתקים, צריך לומר) אל סוף דפי המגזין. אהבתי אותם הרבה יותר כששכנו בין דפי החדשות.

המודיע, אגב, שלח את כתב השטח בדיוק באותו זמן בו הגיע לשם כתב משפחה. באותו מניין, באותה שעה.

לשניהם, מגיע צל”ש על הכתבות.

3.

אם מדברים על כתבות השטח של בקהילה, השבוע יצא הכתב של העיתון ל…כפר כנא. כתבה טובה. אבל למה בהצתה מאוחרת?

כתבי המודיע ויתד נאמן יצאו למקום כבר שבוע קודם לכן. נזכיר ל’בקהילה’ כי תפיסת החשוד מכפר כנא, אירעה כבר בשבוע שעבר…

4.

אפרופו סיקור יפיפה, נקודה אחת מוזרה לכדה את תשומת ליבי באחד הטורים של עיתון משפחה:

“הטבח במתפללים בשכונת הר נוף נשא אופי פעילות כמו של דאעש כאשר נעשה שימוש בגרזנים. היה מי שטען כי אילו הגעת כוחות הביטחון הייתה מתעכבת, ראשיהם של הנטבחים היו נערפים”.

מעניין. עד כה לא מצאתי בשום מקום, שום בדל הוכחה לכך שהמרצחים הביאו עמם גרזנים. סכין, כן, אקדח, כן. גרזן? דעאש? לא הלכתם קצת רחוק מדי?

5.

ליום ליום ‘התמזל’ המזל ואחד הכתבים מתגורר בסמיכות למקום האסון. הוא שמע, ראה והעלה על הכתב תיאור מרשים.

בין לבין, ערך ‘יום ליום’ סיכום מעניין של ‘אינתיפאדת ירושלים’. בתמונות ובלוח אירועים.

ט”ז בסיון, חטיפת הנערים, ח’ באב, פיגוע הטרקטור, ט’ באב פיגוע דקירה במעלה אדומים, כ”ח בתשרי רצח חיה זיסל הי”ד, ה’ בחשון, ההתנקשות בגליק, י”ב בחשון דריסה בשמעון הצדיק, י”ז בחשון דריסה בגוש עציון, כ”ג בחשון דקירה במברג וכ”ה בחשבון טבח בתפילת שחרית.

לא שמעלה אדומים ודריסה בגוש עציון קשורים לירושלים, ובכל זאת.

6.

סאגת ‘היתר מכירה’ ממשיכה להכות גלים, ולא רק בקרב הציבור הספרדי.

תחילתה במודעה שפורסמה ב’יתד נאמן’, הוכחשה, אושרה, שוב הוכחשה, ולא ברור איך הגיע הסיפור אל סיומו. סופו היה בהבהרה שפרסמו הרבנים חכם שלום כהן והגר”ש בעדני בנושא, אלא שמנוסח ההבהרה עלה שהיתר המכירה לא ממש הותר. לדעתם, כמובן.

השבוע, במוסף עונג שבת של ‘יום ליום’ פורסמה כתבה שגם ממנה ניתן היה להבין כי דעתו של מרן הגר”ע יוסף זצ”ל על ‘היתר מכירה’, לא ממש מכוונת לבני התורה ולמחמירים למהדרין.

“פסק הרב יצחק, אין להחמיר בבליעת הכלי”. בהמשך, סיפור על בחור ישיבה יקר שהתחזק בישיבה קדושה, וכשמגיע לבית הוריו נתקל בבעיה, שכן הם נוהגים היתר מכירה. אמנם, לכבודו, רוכשים מוצרי למהדרין, אבל מה עם הכלים?

“באשר הוא כמובן נוהג כהוראת מרנן ורבנן, שראוי ונכון להקפיד ולקנות פירות וירקות שאין בהם חשש שביעית כלל וכפי שכבר פסק מרן זצוק”ל”, כך לשונו של הראשל”צ הגר”י יוסף, בנו של מרן. למתעניינים, הפסק, בסופו של דבר, הוא שמותר להשתמש בכלים.

7.

ובאותו עניין, טור מעניין במגזין בקהילה:

“לקדש מלחמה בשם קדוש ישראל הגר”ע יוסף כדי להתיר מלפפון ועגבנייה שלא שבתו בשביעית וחמור מזה: לראות בכל המלחמה המכוערת הזו מין גלעד לזכרו – הוא ביזוי כבוד התורה שלא נעשה כמוהו בתלדותינו”, כתב, והאמת, די בצדק.

רק צריך לזכור את מלחמת השטח, כפי שבאה לידי ביטוי למחרת הפרסום ביתד בקבוצות הוואטס-אפ. היתכן? רומסים את מורשת מרן? – זעקו הזועקים, על פסק ההלכה של חכם שלום ושל הרב בעדני, ששבו על פסקים דומים שלהם שפורסמו גם בעבר, ועוד בחיי מרן.

כותב הטור מסתייג מהפרסום ביתד, בכל הזהירות הנדרשת:

“הפרסום מן הסתם הקדים את זמנו, ואולי לא, ומן הסתם גם לקה באי-דיוקים, ואולי לא. אבל בין אם היה הפרסום מדויק, נאהב את סגנון העיתון או לא – הפרסום היה קריטי בשעה זו”.

ובכל זאת, הוא מדבר על עיתונאים שקידשו מלחמה בנושא, בביקורת רבה.

“אסור להתעלם מהמורשת של מרן.. ללא נבגוד במרן… מרן היה בעד ‘היתר המכירה’… מרן ראה בזה לכתחילה…חסרונו של מרן ניכר על מדפי שווקי הירקות”.

“הסמקתי במקומו”, הוא כותב, כשהוא מכוון לכתב ספציפי, אך כמנהגנו, לא ניכנס במדור זה לשמות.

“ואני שואל אותך, מלחך פנכה נכבד, האם רעייתך מקפידה למשל על כיסוי מטפחת, דבר שכל ימיו נצטער עליו אותו צדיק?”…

דברים כדורבנות.

7.

המודיע, כמה מפתיע, יצא השבוע בביקורת קטלנית על נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין.

רק להזכיר: פטרונו של המודיע, מי שדואג להשיג מן הגורן ומן היקב תמיכה ורוכשים לעיתון הקורס מבחינה כלכלית, הוא ח”כ יעקב ליצמן, הח”כ החרדי היחיד שתמך פומבית בריבלין במהלך מרוץ הבחירות לנשיאות.

אז למרות ליצמן, הנה הביקורת:

“ריבלין המרבה מאז נכנס לתפקידו לקפץ בכפרים הערביים כבר מזמן ‘ברח” לעמדותיו המוכרות. והוא היום מחפש את מוחאי הכפיים בחברה הערבית. זכותו”.

8.

בדיוק בצפת, בדיוק באמצע שמחה, ישבו יהודי צפתי ויהודי מ…באר שבע עם עיתונאי משפחה. ובפי שניהם, טענות דומות.

נו.

למה מנסה רבם למצוא לו מקום רבנות אחר.

“פעם לרבנות הראשית, פעם לרבנות ירושלים, ועכשיו הגיעו לכאן השמועות שאולי הוא יתמודד על רבנות חיפה”, היו טענותיו של הצפתי, כשהן מכוונות כלפי רבה של עירו, הרב שמואל אליהו.

האם העיר צפת אינה מספיק חשובה לרב שלנו?

בן משפחה אחר חזר על אותה מנגינה, אבל בנימה דרומית.

“גם אנחנו הבאר-שבעים אוהבים את רבנו, יהודי לתלמיד חכם עצום, חביב על כולם ומקים עולה של תורה בעירו של אברהם אבינו.

אבל הוא כל הזמן בורח מאיתנו…פעם רבנות תל אביב, פעם הרבנות הראשית, ופעם אנחנו שומעים על רבנות ירושלים. מה רע בעירנו?” – כשהפעם, הוא כיוון דבריו כלפי הרב יהודה דרעי.

טוב, לא ממש צריך להפליג 250 ק”מ צפונה כדי לשמוע את הדברים המפורסמים. יש להם גם הסברים הגיוניים, אבל לא ניכנס אליהם מעל במה זו.

9.

אהבתי –

את הקריאה לאחדות השורות בש”ס, כפי שהופיעה ב’יום ליום’ באחד מהמדורים וכחלק מהפקת חשבון הנפש מהאירוע בהר נוף.

לא אהבתי –

את הניסיון להבין למה זה בא לנו.

“ביבי נתניהו צריך היום לשאול את עצמו מדוע במשמר שלו באה לנו האינתיפאדה הזאת”, כותב הכתב בכתבת השער.

אז נכון שהוא מסתייג: “איני מחשב חשבונות שמים” – אבל ממשיך: “בהחלט מותר לי להרהר עם עצמי ולומר את מה שלבי חושב: הפגיעה הקשה בלומדי התורה והרדיפה עם כל הכוח והעוצמה היא מקור הרע שחש כרגע נתניהו”.

לא שקשה להסכים איתו. אבל העובדה שכל עיתונאי הופך למנהל חשבונותיו של אלוקים, לא ממש נראית הגיונית.