בואו נודה על האמת: אחד הרגעים השמחים ביותר הזכורים לנו מתקופת לימודינו בבית הספר הוא כאשר חבר מן הכיתה נתפס בעת קלקלתו ו’משפט פומבי’ נערך לו על-ידי המורה, לעיניהם הסקרניות של חבריו.
אין מתוקה כשמחה לאיד. ציוויו של שלמה המלך ‘בנפל אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל ליבך’, מסתבר, למרבה הצער, נתפס לא אחת בגדר המלצה בלבד, לא רק אצל מבוגרים אלא גם אצל ילדים.
אלא שמחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם ב’הארץ’ מגלה: השמחה לאיד הזו מתחילה כבר בגיל מאןד מוקדם, למרבה הבושה. ליתר דיוק, כבר בגיל שנתיים.
“ילדים רגישים כבר מגיל צעיר למצבים של אי־שוויון, גם אם הם אינם כרוכים בתחרות על משאבים מוגבלים. בזמן שהתרחשו מצבים של אי־שוויון הילדים הגיבו בגילויי קנאה. בהמשך, כאשר מצב של אי־שוויון הסתיים בקטסטרופה לאחר, הם הגיבו בגילויים של שמחה לאיד”, אמרה פרופ’ סימון שמאי־צורי מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שהובילה את המחקר.
במהלך המחקר התבקשה אם לעודד שני ילדים לשחק ולאחר מכן להקריא בפניהם סיפור. בחלק מן המקרים הסיפור סופר לשניהם ובחלק הוקרא רק לאחד מהם. הסיטואציה של הקראת הסיפור הסתיימה בשפיכת כוס מלאה מים על הספר. אולם בעוד שבמקרה בו סופר הסיפור לשניהם היתה התגובה שלילית או מינורית, כאשר רק ילד אחד השתתף בסיפור, הפגין הילד השני רגשות שמחה על שחברו שקיבל תשומת לב – ‘אכל אותה’.
התגובות של הילדים נותחו – הבעות פנים, ביטוים מילוליים והתנהגויות פיזיות, והתוצאות היו חד משמעיות: כאשר החבר ‘נדפק’ מחא הילד השני כפיים, התגלגל על הריצפה בחדווה, ובכלל היה מאושר.
כזכור, מדובר בילדים בני שנתיים. ומה נאמר אנו המבוגרים?