האם אנחנו החרדים אכן רחמנים בני רחמנים?

רחמנים בני רחמנים. היה זה יום חמישי, בשעה 10 בבוקר, כשעה לאחר שהתראיינתי בתכנית הבוקר של ערוץ 10 על המגמה המתפתחת לפיה אחוז הגירושין עולה באיטיות, אם כי בהתמדה, גם בחברה החרדית. השיחה נסובה על הגורמים לעלייה המפתיעה, על הדיפרנציאציה שעדיין קיימת בין תפיסת מוסד הגירושין בין החברה החרדית לזו הכללית, ועל היחס לאמהות חד הוריות במגזר. דיסקוס סוציולוגי.

אלא שאז, בשעה 10 כאמור, מצלצל הטלפון הנייד, ועל הקו קולה של אשה בוכיה. “אתה התראיינת כעת בערוץ 10”? היא שואלת, “כן” השבתי בחשש מסוים.

“אז תגיד לי, איך אני מגיעה לרב פירר? אני צריכה דחוף בשביל הבן שלי”.

עוד אני מנסה לחלץ שברי מידע משטף דיבורה הכאוטי של האשה אודות בנה החולה, ושלל מכאוביה בעת האחרונה, חדרה למוחי מחשבה מרוממת. האשה, גם אם אינה לגמרי בקו השפיות, בחרה להתקשר אלי, רק בגלל מראי הויזואלי-חרדי, ומתוך הנחה, כי אני כפרט חרדי יכול בוודאי לסייע לה בדרך כל שהיא, או להפנות אותה לגורמים הרלוונטיים לכל הפחות.

זו תובנה מעודדת ללא ספק. היא ייצרה אצלי האדרה עצמית קולקטיבית, והקבוצה החרדית לה אני משתייך, נתפסה אצלי כטובה יותר, אלטרואיסטית יותר וגומלת חסדים מזו החילונית, נעדרת החמלה, החסד, והאכפתיות.

אלא שאז נזכרתי בקבוצה הלא קטנה של ראשי ישיבות ומנהלי סמינרים עטויי מעילי הרבנים הנערצים על כולנו, המתעללים בילדות ובילדים המזרחיים המבקשים ללמוד במוסדותיהם, רק בעטיו של מוצאם האתני, ותחושת הרוממות שמילאה אותי חלפה לה לבלי שוב.

אל תאכלו אותם. הריקושטים הכואבים המגיעים מכיוונה של החסידות הרדיקאלית ‘סאטמר’, לא עשויים היו להפתיע איש. כולם, כך נדמה, כבר הורגלו לסגנון המשתלח, הבוטה, המבקש להתנער מהעולם הסובב את הרחוב החרדי, משל היו האנשים המתגוררים בו, חיים בפלנטה נפרדת, ולא מקיימים אינטראקציה יומיומית עם הדמויות השוליות הנוספות החיות בארץ כמו רופאים, מנתחים, שוטרים, כבאי אש, חיילי סיירות קרב, ונהגי אמבולנס ציוניים.

ועם זאת נדמה שאפילו החסידות הקיצונית הזו הצליחה לחצות את הקווים שנתפסו עד היום כמאוכנים אי שם בקצה האופק: הם החלו לתקוף את אנשי המיגזר הליטאי ולהעביר ביקורת נוקבת על גדולי התורה שלהם. באתרי החדשות דווח כי בסאטמר אמרו באופן הגלוי ביותר כי האשמים העיקריים בגזירות הקשות הם לאו דווקא ממשלת לפיד – בנט, אלא החרדים עצמם המשתפים פעולה עם הישות הציונית. הרב שטיינמן קיבל נזיפה על תמיכתו השקטה בנח”ל החרדי לפני כעשר שנים ואפילו הפילוג הליטאי זוכה לביקורת מהולה בסארקזם ציני: האם בזמן הכי קשה ליהדות החרדית מאז השואה אין לנו על מה לריב רק על שטויות כמו מי יקים מפלגה, מי יהיה המנהיג? על זה תוכלו לריב בתא בית הכלא”.

עם ה’סאטמרים’ עצמם דומה אין כל יכולת להתווכח או לייצר סוג של דיאלוג שפוי. ההפגנות המוטרפות המגובות באזיקים, יריקות, טיטולים, וקריאות ‘נאצים’ הם כנראה קצה היכולת הוורבלית שלהם.

מה שמפתיע, בכל פעם מחדש, הוא יכולת הספיגה המשונה של הקבוצה הליטאית. אנשיה של קבוצה זו, המפורסמים ביעילות האכזרית שלהם [ראו ארועי נ. גרוסמן, פ. חובב, יתד נאמן, הפלס, והגר”ע יוסף] מקבלים את גערותיהם של החסידים מחו”ל בשלווה, מרכינים את ראשם, ומיד רצים לרכוש עוד מוצרים כשהם מקפידים כי על התווית יופיע הכשר של ה’בד”ץ עדה חרדית’, הגובה מחברות המזון למי שאינו יודע, סכומי עתק.

המפלצת של ה’עדה החרדית’ משמינה מכספיהם של החרדים הישראליים, הופכת למעצמה כלכלית קטנה, וכך בתנועה מעגלית מרתקת, ממשיכה לבזות, ולהשפיל את החרדים הישראליים כשהם בתמורה מופיעים ברשתות המזון ומבקשים רק עוף טרי ומהודר של העדה החרדית בעשרים וחמישה שקלים לקילו בלבד, לא כולל חיתוך לשניצלים.

קריאה כנגד כיוון הזיפים של הטקסט. בימים נעדרי מוסיקה אלו, ניתן אולי להשחיל את השאלה הבאה לחובבי המוסיקה מבינינו: מדוע שרים הזמרים החסידיים שירים כה ארוכים? איך שיר המורכב מטקסט של בית אחד ופזמון מתנגן, אורך על פי רוב למעלה מחמש דקות? המנגינה הנעימה נקלטה יש להניח כבר ב- 180 שניות הראשונות, וכמו במוסיקה הכללית, צריך לפעמים לדעת מתי צריך לסגור את הדיסטורשן.