ריטלין מתחת לגמרא, ומדון בצאת המימונה

מרשם לתלמידי הישיבה

 שר החינוך שי פירון, הידוע בחיבתו לפתרונות קסם, יצא בצעד אמיץ ושיתף קבל הורים ומורים את העובדה כי גם הוא נוטל ריטלין בשעות שסובל מהפרעות קשב וריכוז.

הסוגיה עלתה בשעה שנשאל על התמודדותו של פירון עם שנותיו בבית-הספר, בהן תואר כ”אנרגטי”, אך לא אובחן כסובל מההפרעות, משום שהנושא היה פחות מוכר ומטופל באותן שנים.

הודאתו של השר והשיח הכן העלו באחת את מורלם של אולוסיית הצעירים והוריהם, שעד כה ניהלו את אורח חייהם בהסתרת העובדה על צריכת הריטלין. הנושא שרבים התביישו בו נכנס ברגע אחד למודעות ולהכרה.

אפשר להבין כי השאלה העקרונית, המוסרית והמעשית, הקשורה בתרופות רפואיות לבעיות קשב, ראויה לדיון מעמיק ורציני, אך אי אפשר להתעלם מכך שהבעיה אינה טמונה בריטלין אלא בהפרעה עצמה.

סיפר לי בחור שלמד באחת הישיבות הליטאיות בירושלים, שנכח לראות את ראש הישיבה נוטל ריטלין, כזקן ורגיל, לפני פתיחת כל ‘סדר’.

באחד הערבים הוא ניגש לראש הישיבה, פרס בפניו את קשייו, ביקש הפנייה לטיפול, אך ראש הישיבה דחה אותו: “זה לא בשבילך”. הבחור סבל ממצוקה כפולה: הפרעת הלימודים ואי היכולת לשוחח ולטפל בנושא באופן לגיטימי.

לימים אזר הבחור אומץ ותושייה, רכש טבליות והפך לספק חשאי של המוצר בקרב הבחורים, עד שנוצר מצב בו החל ראש הישיבה להיעזר בו.

בימים אלו, בהם המודעות מתרחבת, אולי הגיע הזמן לפתוח את הנושא, לדבר עליו, לזהות את הקושי בקרב התלמידים ולטפל בהם באופן מקצועי ומקובל, בדרך כזו או אחרת.

בינתיים, ישנם אלפי תלמידים חסרי מנוחה, שאמנם מאיישים את הספסלים, אבל שום דבר לא נכנס להם לראש.

עונת המחלוקת

 התפיסה הלאומית הבסיסית שרווחה אצלנו אחר צלקות מלחמת העולם השניה היא שהמבנה הרצוי לכל אחד ואחד לשם הגשמתו, ולקולקטיב כעם וכחברה הוא החשיבות באומה מאוחדת ובבית משותף. כגוף טבעי אליו משתייך האדם, כמו שנולד לאם ואב, כך הוא נולד לעמו, ורק במסגרתו, רק בהקשר הרחב והזיקה של היהודי לתרבותו הייחודית ולזולתו, יכולה להיווצר המסגרת ההגשמתית האמיתית שלנו כעם.

השבוע, נראה שהחזון מתגשם ביחס המשותף של הציבור האשכנזי והספרדי לחגיגות הפסח והמימונה. כואב מאד שיום אחרי קמו מחרחרי ריב ומלבי מחלוקות ופתחו את עונת האביב תוך ציור קווי מתאר ברורים של סקרים פוגעניים, יריבות, חלוקת מחנות וביזוי אנשים גדולים וטובים.

 נוהל סביר

אחותי הצעירה צלצלה אלי מבוהלת מבטן המטוס, דקה לפני ההמראה הראשונה שלה: “אומרים לנו כאן שבמקרה של התרסקות עלינו לשים את מסכת החמצן ולנשום באופן נורמלי”.

כן, כשתמצאי את עצמך בתוך קופסת מתכת בוערת שעומדת להתפוצץ במהירות של 1,000 קמ”ש באויר, זו בקשה די סבירה.