מה עובר על איש הצלה בזירת פיגוע? איך הוא מתמודד?

ג’ואי קלמן הוא חובש מתנדב צעיר במד”א ואיש הצלה, שהגיע אל זירת הטבח בבית הכנסת ‘בני תורה’ בשכונת הר נוף בירושלים, שם נטבחו ארבעה קדושים הי”ד באמצע תפילת שחרית, ושוטר נפל בקרב מול המחבלים.

ביום שישי אחר הצהרים, שלושה ימים אחרי הטבח, הוא גולל את שהתרחש – מזווית הראייה שלו. את הדברים העלה ג’ואי, תושב השכונה, בדף הפייסבוק שלו. הנה הם:

לפני שאתם קוראים את הסטטוס הבא, אני רק רוצה להזהיר שלא חסכתי בתיאורים גרפיים והסטטוס ארוך. מאוד.

אני לא מספר פה את הסיפור המלא שקרה, אלא רק את הסיפור מזווית הראיה שלי. אני יודע שהיו במקום עשרות חובשים, פראמדיקים ושוטרים שמילאו את תפקידם נאמנה, ומגיע להם את כל הכבוד שראוי למי שפועל להצלת חיים יום-יום.

בסיפור הזה אני מספר רק על מי שראיתי במהלך האירוע. אני מתחיל בערב לפני, בשביל שכמה מהפרטים בהמשך יהיו מובנים יותר.

•

יום שני בערב, בסמוך לשעה 23:00 אני מקבל קריאה במירס על תאונת-דרכים בסמוך לשכונה. לקחתי איתי את התיק כונן מהבית, ויצאתי למקום עם האוטו של ההורים שלי. הגעתי לזירה ולא היו נפגעים.

חזרתי הביתה, ותוך כדי נסיעה אני משוחח עם שמעון מולה (חובש מתנדב) ומוכיח אותו על כך שהוא היה בקרבת מקום ולא הגיע לאירוע. הוא מקבל את ההערה, וסוכם בנינו שבפעם הבאה שיש אירוע והוא בקרבת מקום, הוא יגיע לסייע. אני מגיע אל הבית ומשאיר את התיק כונן באוטו לאפשרות שיהיה עוד מקרה ואני אצטרך לצאת במהלך הלילה.

יום שלישי, בסמוך לשעה 7 בבוקר, אני שומע מתוך שינה קול בוקע מתוך המירס: “כוננים בירושלים, בשכונת הר נוף, ברחוב אגסי 5 בבית הכנסת קהילת בני תורה מדווח על ירי, לא ברור אם יש נפגעים, מי יכול לצאת”.

בעוד שאני חושב לעצמי שאין מצב שיש ירי בשכונה, וככל הנראה המוקדנית טעתה, אני מזנק מהמיטה. זורק על עצמי מכנס, שם גרבים, תוקע את הרגליים בתוך הנעלים, שם חולצה, ולפני שאני מכפתר אותה אני רץ לכיוון הדלת של הבית.

בעוד אני בא לצאת, אני נזכר שהתיק כונן באוטו. אני חוטף את המפתח של האוטו ורץ במדרגות לכיוון הרחוב. הגעתי בריצה מטורפת לרכב, תוך כדי שאני רואה יהודי מבוגר שהולך לבית כנסת עם טלית ותפילין מסתכל עלי במבט של: מה קורה לו?

אני נוסע עם האוטו במורד הרחוב, תוך כדי שאני מכוון את ההגה ברגליים ומכפתר את החולצה. בנסיעה מהירה מגיע לרחוב אגסי, ומחנה את הרכב מול הכניסה לבית כנסת. עוד לפני שיצאתי מהאוטו הבחנתי בפצוע שיושב מחוץ לבית הכנסת, כאשר הפרמדיק עקיבא פולק מעניק לו טיפול.

יצאתי מהאוטו בזריזות, נגשתי לתא המטען והוצאתי ממנו את התיק כונן. הלכתי לפצוע, תוך כדי שבחוץ רגוע ואין שום סימן למה שמתרחש בבית כנסת.

שאלתי את עקיבא: איך אני יכול לעזור לך? הוא אמר: תביא לי תחבושות. שלפתי תחבושת מהתיק והגשתי לו. עקיבא מבקש לחתוך לפצוע את החולצה, כדי לחשוף את הפציעות שהיו לו.

הוצאתי את המספריים מהתיק כונן והתחלתי לחתוך את החולצה, עד שהגעתי לקטע שהבגד היה ספוג בדם והמספריים פשוט לא הצליחו לחתוך יותר.

שאלנו אותו איפה כואב לו. הוא אמר שכואב לו בראש ובגב. הרמתי את החולצה, ובגב הימני תחתון, היה סימן דקירה באורך של בערך 7 סנטימטר. תוך כדי שעקיבא בטלפון עם סימה המוקדנית של מד”א, הוא אמר לי ולעוד חובש שהיה במקום, תחבשו אותו – אני נכנס פנימה. אני רואה את הפרמדיקים עקיבא ויענקי (ארליך) נכנסים לבית כנסת, ואני מאבד איתם קשר עין.

תוך כדי שאני עוטף את התחבושת אישית מסביב לראשו של הפצוע, אני שם לב שכולו מכוסה דם. אני שומע אנשים צועקים מסביבי: “תיזהרו, יש מחבלים בתוך בית הכנסת”.

לא באמת התייחסתי לצעקות האלה. לא חלמתי שאני נמצא בעיצומו של פיגוע טרור רצחני.

תוך כדי טיפול בפצוע, סובבתי את הראש לרגע וראיתי את שמעון מולה יורד מכיוון הבית עם אפוד. קראתי לו שיבוא, וכל הכבוד לו שהוא יצא למקרה. כמה שניות אחר-כך אני שומע ירי מכיוון הכניסה לבית הכנסת. מיד רצנו לתפוס מחסה מאחורי פח זבל גדול.

צעקתי לבחור אמריקני שעמד לידי שיתפוס מחסה והצצתי לכיוון הכניסה לבית הכנסת, כדי לראות מה קורה. תוך כדי שאני מציץ, אני מבין שיענקי נפצע, ואני חושב שירו בו.

אני לא זוכר אם ראיתי שסוחבים אותו או ששמעתי צעקות, פשוט היה הרבה בלאגן.

כמה שניות אחרי הירי הראשוני, אני רואה דמות עפה באטרף במורד המדרגות של בית הכנסת, כשסכין גדולה ומרובעת ביד שלה. את המחבל השני לא ראיתי, אבל הבנתי שגם הוא יצא מבית הכנסת. בשלב זה החל ירי מאסיבי לכ-10 שניות, המחבל ירה לכיוון השוטרים, והשוטרים ירו בחזרה.

התחושה הייתה מוזרה, הלב שלי דפק כאילו רצתי עכשיו מרתון כשאני לעצמי הרגשתי יחסית רגוע. הירי פסק כשהמחבלים שכבו על הריצפה.

התרחקתי עוד קצת מהזירה, כשאני שומע צווחות: “תביאו את הנט”ן, הנט”ן מתרחק, יש פה פצוע קשה, תגידו לו שיש פה פצוע קשה”.

אני רץ לנט”ן ודופק לו על החלון ואומר לו שיש פצוע קשה ושיבוא. הפראמדיק (ראם) שהיה באמצע לסובב את האמבולנס לכיוון הפצועים, מניד לי בראש שהוא מבין.

•

בשלב זה החלו להישמע צעקות: “יש פה רכב ממולכד של המחבלים”. לא ייחסתי לזה חשיבות.

אני הולך, הלוך ושוב כל הזמן ולא עוצר, מנסה לעכל את מה שאני רואה.

שני חובשים סוחבים פצוע קשה לכיוון הטיפול נמרץ. הפצוע היה נראה בחור צעיר, בריא וחסון ולבש על עצמו בגדים שהיו נראים לי כבגדים של שוטר אופנוען. הם השכיבו אותו על הכביש, כשהוא עם פגיעת ראש קשה ודימום שבעבע מהפה, כל פעם שהוא ניסה לנשום. עקיבא פתח את התיק ALS שהיה מונח שם על הריצפה, ולאחר חיפוש של שניות מורטות עצבים, שלף משם את הערכת אינטובציה.

עקיבא צועק: “תביאו לפה מיטה”. רצתי לכיוון אמבולנס 77 שחנה בהמשך הרחוב ושלפתי ממנו את המיטה. הנחתי אותה ליד הפצוע קשה. אני שומע צעקות של עזרה מכיוון בית הכנסת. הבנתי שיש כבר מספיק שמטפלים בשוטר. אני פונה לכיוון בית הכנסת, ושם לב מזווית עיני לכמה טיפות דם על מצחו של הפצוע קשה. זה היה נראה לי מוזר, ציפיתי לראות יותר דם מפציעה של ירי בראש.

אני בקושי מתחיל להתקדם ולידי עוברת מיטה עם שוטר. הוא פצוע עם ירי בברך וחסם עורקים שנמצא מעל הברך מונע מהדם להישפך החוצה. כל כמה שניות השוטר צורח: “איי ירו לי ברגל”, “מישהו ירה לי ברגל”.

אני חושב שאני מבין את התמונה: יענקי נורה ונפצע, שוטר אחד נורה בראשו ועוד שוטר נורה ברגל. אני חושב לעצמי, כמה החיים שבירים…

תוך כדי שאני מתקרב לבית כנסת, אני רואה את ג’קי ורטהיימר עומד מעל גרם המדרגות וצועק: “צריך פרמדיק בפנים, צריך פרמדיק”.

אני מגיע למקום שבו שוכבים שני המחבלים, אני עוקף אותם מהצד ועל אף שלי הם היו נראים מאוד מתים, עמדו כמה שוטרים עם אקדחים שלופים מכוונים על אחד מהם. אני רואה בזווית עיני את התיק כונן שלי זרוק על הרצפה באותו מקום שהתחלתי את הטיפול בפצוע הראשון.

אני חושב לעצמי: “לעזאזל, יכלו לגנוב לי את התיק”. התקרבתי לתיק, ובאתי לסגור אותו, כששמתי לב שיש שני חובשים שסוחבים את יענקי. שאלתי אותם מה קרה, ואחד מהם אמר לי שיענקי החליק במדרגות וככל הנראה שבר את הרגל, והוא ייקח אותו באוטו הפרטי לבית חולים.

בעוד החובשים תמכו ביענקי נגשתי לפתוח את הדלת של האוטו. לאחר שתי פסיעות, יענקי אמר להם: “כדאי שתקחו אותי באמבולנס, לא ברכב”. החובשים העבירו אותו למושב הקדמי בנידת טיפול נמרץ.

חזרתי לתיק שלי ואספתי אותו. עליתי במדרגות לתוך בית הכנסת, וג’קי ואני נכנסנו פנימה.

•

במבט ראשון לתוך המסדרון ראיתי רב מבוגר שוכב על הרצפה עם טלית ותפילין מגואלים בדם, ורצועת דם שנמשכת ממנו עד לכניסה לבית מדרש. העובדה שאף אחד לא טיפל בו, גרמה לי להבין שככל הנראה לא נשאר מה לעשות. עקפתי אותו והמשכתי פנימה עוד כמה פסיעות. הבנתי שבחדר שאליו אני מתקרב נותרו רק הרוגים. הסתובבתי והתקדמתי לכיוון היציאה. עברתי שוב את הגופה, ירדתי במדרגות ושוב עברתי מסביב לגופות המחבלים, אך הפעם כבר לא עמדו עליהם שוטרים.

אני מסתכל מסביב ורואה את האמבולנסים מפנים את הפצועים.

הייתי מבולבל. הלכתי, בלי מטרה מוגדרת, פשוט הלכתי. בדרך שוטר צעק עלי: “היי, זה רק לכוחות בטחון פה”. עניתי לו שאני חובש והוא הרפה ממני. המשכתי ללכת עוד כמה פסיעות והבנתי שאין לי לאן ללכת. חזרתי על עקבותיי ותוך כדי שאני מתקרב לאוטו של ההורים שלי, השוטר שוב צעק עלי ש”זה רק לכוחות בטחון”.

עניתי לו שוב שאני חובש ואחד החובשים במקום אמר לו: “כן כן, עזוב אותו הוא חובש”. מיד לאחר מכן החובש צעק עלי: “למה אתה מסתובב בלי אפוד”. לך תסביר להם שלפני חצי שעה ישנתי במיטה.

אמרתי לשוטר שאני מזיז את האוטו ואני מפנה לו את הציר, הוא נענה לבקשתי ופינה לי את הדרך.

הגעתי לאוטו ושמתי לב מיד שקליעים חדרו במכסה מנוע. אמרתי לשוטרות שנשענו על האוטו: “לעזאזל, מי ירה לי באוטו?”

הן התפקעו מצחוק.

התיישבתי באוטו והנעתי אותו. הוא הניע אבל ההגה נשאר תקוע. כיביתי אותו והלכתי ברגל לכיוון הבית. בדרך ראיתי את יוסי מרזל ונחי לנגסם מגיעים עם מיטה. שאלתי אותם אם הם צריכים עזרה. יוסי עשה פרצוף והזיז את הידיים בתנועה של: “אני לא יודע, תשאל אותו”, תוך כדי שהוא מצביע על נחי.

המשכתי ללכת במעלה הרחוב ופגשתי את ניסן חפץ, אמרתי לו שצריכים אותו. הוא שאל איפה, אמרתי לו שיתקדם לכיוון הבית כנסת.

אני לא מבין למה עזבתי באותו זמן את המקום. הרגלים שלי פשוט הלכו לבד, המוח לא פיקד עליהם. זה אחד הדברים הפחות מובנים לי באירוע הזה.

בעודי מתרחק מהמקום, התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה: “אימא, תכננת לנסוע לתל אביב היום? את צריכה ללכת לשכור אוטו אחר, ירו לך באוטו והוא תקוע”.

היא אמרה שכשאגיע לבית נדבר על הכול. הלכתי לבית, כשבדרך מישהו שאל אותי אם שמעתי שהיה פיגוע וחיסלו את המחבל. סימנתי לו ביד שהיו שניים והמשכתי ללכת.

הגעתי לבית, דפקתי בדלת, ואימא שלי פתחה ונתנה לי חיבוק גדול. הייתי חיוור, לא הרגשתי טוב, עדיין לא הספקתי לעכל את מה שעבר עלי.

•

ביממה הראשונה אחרי הפיגוע, אמרו לי הרבה אנשים שאני גיבור. אני לא חושב שאני גיבור. עשיתי את תפקידי כחובש ואני לא מבחין בין המקרה הזה לבין מקרים אחרים ביום-יום. בשניהם אני יוצא במטרה להציל חיים.

העובדה שיהיו יריות בזירה לא גורמת למי שהיה שם להיות יותר גיבור. לא יצאנו על דעת זה שנחטוף אש ממחבלים. אנחנו יצאנו במטרה להציל חיים. זה היה כמו יציאה לכל מקרה אחר.