אקדחים. באחת מהרצאותיה הגדירה ד”ר ששון לוי את מדינת הלאום במילים הבאות: “מנגנון פוליטי נפרד הן מהשליטים והן מהנשלטים, בעל שיפוט עליון על פני טריטוריה מוגדרת ומוגבלת, עם גבולות מוכרים המגובה על ידי שליטה בלעדית בעלת כח כפיייתי”.
מה מתכוונת ששון לוי במילים “שליטה בלעדית בעלת כח כפיייתי”? מדינה תקנית היא כזו המחזיקה במונופול על אמצעי אלימות לגיטימיים בחברה: רק למדינה מותר להפעיל כח. לאזרחים אסור. מדינה החסרה את המנגנון הזה היא מדינה חלשה – לבנון למשל. בלבנון, אין למדינה כח כפייתי בלעדי. לכולם יש: לצד”ל, לחיזבאללה, לצבא לבנון, למליציות פרטיות וכן הלאה.
לפני שלשה ימים, ביום שלישי, נתפס מחבל מתאבד בעיר גומבה שבצפון ניגריה הסובלת מהתקפות טרור של ארגון בשם ‘בוקו חראם’. האידיוט הגיע אל חתנת האוטובוסים המרכזית של גומבה ולא הצליח להפעיל את המטען. ההמון שתפס כי לפניו מחבל מתאבד החל לדלוק אחריו, ובסמוך לתחנה לכדו אותו. הצעירים הכניסו אותו לתוך צמיג, על הצמיג ערמו מספר צמיגים נוספים, שפכו עליהם בנזין ושרפו אותו בעודו בחיים.
האם אפשר להאשים את הצעירים ששרפו בחיים את המחבל שביקש לרצוח עשרות אנשים, נשים וילדים, במרכז התחנה ההומה אדם?
נכון היה יותר, לנסות ולמנוע את הבחורים מלבצע באיש פעולת נקם, אולי ברברית, ולהמתין לכוחות הניגריים הרשמיים שיעצרו את המחבל ויערכו לו משפט פורמלי?
באותו יום בדיוק, בשכונה בה גדלתי – הר נוף, ביצעו שני מחבלים טבח בלתי אנושי בבית הכנסת ‘קהילת בני תורה’.
לאחר הזעזוע הכנה, האבל הנורא, וריצת האמוק אחרי תמונות מדממות מזווית נוחה יותר עולות השאלות הקשות: רשויות הביטחון מסתבר, לא מצליחות להגן על האזרחים. ‘אין פתרון קסם’ אף הכריז המפכ”ל דנינו בזירת הרצח.
האם כולנו איפה צריכים לשאת נשק, להתגונן אישית כנגד הרוצחים המסתובבים בינינו? איך תיראה המדינה שלנו כאשר לכל צעיר תחוב נשק בחלק המכנס האחורי? האם כל ויכוח בכביש לא ייגרר במהירות לשליפה סטייל קלינט איסטווד מ’הטוב הרע והמכוער’?
ומה יקרה אצלינו, במגרש הביתי שלנו? האם הלבנים הנזרקים אחת לשבוע בין ‘המחבלים’ ו’השונאים’ לא יוחלפו באיומי נשק? כולנו נושאים אקדחים, ויש עתים שהשימוש בהם הוא אך טבעי. ככלות הכל, המלחמה על הקיר בספרייה, מהווה בסופו של דבר מאבק סימבולי למען כבוד התורה והעברתה בטהרתה מדור לדור. ועל כך ‘שווה’ להילחם.
מוגזם? טלפנו לתוקפיהם של הגראי”ל שטיינמן, הגר”א דויטש, ונתי גרוסמן.
מי ישלם? איש תקשורת מוכשר ומצליח אינו מהווה בהכרח מתאם סיבתי לשיקול דעת, תבונה, ורגישות מינימלית, כך מתברר לאחר כל אסון.
שעות ספורות לאחר שנחטפו, ומאוחר יותר מתברר נרצחו גיל-עד שער, נפתלי פרנקל, ואייל יפרח הי,ד, פירסם רענן שקד, איש ידיעות אחרונות, את הסטטוס הבא: “ברגעים כאלה, לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו הדבר. המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים שלהם לגור בשטחים”.
חמישה חדשים חלפו, והפעם היה זה עמית סגל, איש חדשות הערוץ השני, שגם כן מיהר להטיח את מה שהוא חושב על המגזר ביום בו נטבחו ארבעה מבניו בסכין קצבים: “אני לא בטוח שלגיטימי לשמוע ביקורת על תפקוד הצבא והמשטרה מנציגי מגזר שמעודד השתמטות פעילה”.
שני הגאונים מיהרו למחוק את אמירותיהם המוזרות לאחר שכמעט נעשה בהם לינץ’ תקשורתי [להבדיל משקד, לשבחו של סגל יאמר כי הוא אף התנצל], אך הפעולה המיותרת הזו מעלה שאלה אחת: האם לא ראוי היה כי עיתונאים פעילים ברשתות גדולות ידרשו לפרסם את דעתם קודם כל בכלי התקשורת בו הם עובדים?
ובמילים אחרות: מדוע לא ישלם ‘ידיעות אחרונות’ בעקבות דברי שקד בפייסבוק, את המחיר הגבוה ששילם ‘הארץ’ בעקבות מאמרו של גדעון לוי ‘הרעים לטיס’ במדור הדעות שבעיתון?
מרן על גדולי גרמניה. כבודו מנהל אולפנא לבנות דתיות, ומעת לעת שוהה בשבת עם משפחתו בפנימייה הדתית, ואף סועד עם הבנות את סעודת השבת, דבר התורם לאווירה הרוחנית והמשפחתית של הבנות. אלא שאתו ביחד מגיעים בניו הגדולים הלומדים בישיבות גדולות, והוא וגם הם חשופים לשירתן של הבנות, וכבר נאמר קול באשה ערווה.
מאידך, אם ימנע מלסעוד בחדר האוכל – תיעלם האווירה הנהדרת אותה תיאר, כיצד ינהג?
שאלה זו הופנתה לרב עובדיה יוסף לפני כ-35 שנים, והיא רואה אור לראשונה בגליון ‘המעיין’ החדש. הרב נסמך על דברי הרב יחיאל יעקב וינברג המתאר את מנהגם של גדולי אשכנז רבי עזריאל הילדסהיימר ורבי שמשון רפאל הירש, שהתירו זמירות קודש של נשים ואנשים יחדיו, אם כי הוא מסייג ומציע – רק אם הדבר אפשרי – שהבנים הגדולים ימנעו מלהגיע.
התשובה חדשנית וחשובה, אך מופלא הוא ציטוטו של מרן זצ”ל על גדולי רבני גרמניה: “ויש לסמוך בזה על גדולי רבני אשכנז שהיו בקיאים בחכמת החינוך, וידעו רוח בנות הדור שיש להן רגש כבוד עצמי, ורואות עלבון באיסור השתתפות בזמירות קודש, ויכול לגרום להם התרחקות מהדת… ובאמת שעינינו הרואות שגדולי רבני אשכנז הצליחו בחינוך הבנות והנשים הצעירות לקרבן לתורה וליראת שמים יותר מגדולי שאר מקומות.. כי רוח ה’ דיבר בם ומלתו על לשונם”.
