את הסיפור הזה אפשר להתחיל לפני 80 שנה, לפני 19 שנה או ביום שני השבוע.
בכ”ד בחשוון תרצ”ה, השבוע לפני 80 שנה, הלך לעולמו בשיבה טובה הברון אדמונד ג’יימס דה רוטשילד. שם משפחתו של המנוח אומר עד היום דבר אחד: כסף. והרבה. “לו הייתי רוטשילד” הוא לא רק שיר מפורסם מהמחזמר ‘כנר על הגג’ אלא מטבע לשון בעברית, ששורד מאז ימי אנו-באנו ועד מחאת המילקי.
מי שהקשיב קצת למורה בשיעור היסטוריה או למדריך בטיול הכיתתי לזכרון יעקב, יכול לספר שאותו רוטשילד לא היה סתם עשיר, אלא גם אחד מאבות היישוב העברי בארץ ישראל. היהודי הצרפתי הזה, שכונה גם “הנדיב הידוע” (מכיוון שבתחילה חפץ בעילום שמו), קנה למעלה מחצי מיליון דונם (!) של קרקעות בארץ ישראל, תמך במושבות הראשונות והקים יישובים ומפעלים לרוב. זה פחות או יותר מה שגם אני ידעתי עליו עד לא מזמן.
ועכשיו מ”אבי היישוב” ל”אבי הכיפות הסרוגות”. לפני 19 שנים נפטר הרב משה צבי נריה. הוא השאיר אחריו מורשת מפוארת, וגם בקשה אחת קטנה, אותה ביקש מר’ ישראל גליס, איש ירושלים. גליס, עיתונאי צבעוני ומספר סיפורים מפורסם, מקפיד למלא מדי שנה אחרי אותה בקשה של הרב נריה, וזה כבר מוביל אותנו ליום שני השבוע, כ”ד בחשוון תשע”ה.
ב-12 בצהריים נכנס גליס יחד עם כארבעים תלמידים מישיבת בני עקיבא שדה יעקב אל תוך מערת הקבר הקרירה, בלב גן רמת הנדיב הפסטורלי שליד זיכרון יעקב. שם, ליד המצבה של הברון ושל רעייתו הברונית עדה, הוא אמר לתיכוניסטים כך: “מה אנחנו עושים כאן? למה זה חשוב שהיום לפני 80 שנה בדיוק נפטר האיש הזה? למה באתי לפה מירושלים ולמה הבאתי אתכם לפה? אני לא מישיבות בני עקיבא, ואני גם לא נראה כזה. גדלתי במאה שערים ואני מהציבור החרדי, אבל זכיתי להכיר את הרב נריה. מאז מלחמת ששת הימים אני הולך להתפלל שחרית בכותל המערבי, ומקפיד על כך, ברוך השם, כבר 47 שנים. לאורך השנים התיידדתי עם הרב נריה, שהיה מגיע מעת לעת לכותל, עומד על המדרגות ומתפלל תפילת ותיקין. אני חושב שהוא התפלל שם כי משם רואים את הזריחה. הוא עמד למעלה ומשם שמע את קולות חזרת הש”ץ מהכותל. תמיד כשראיתי שהוא מגיע להתפלל, נעמדתי מאחוריו כדי לשמוע את התפילה שלו, שהייתה מתוקה. הוא היה מדבר עם הקב”ה, ממש שיחה עם בורא עולם. זה היה תענוג לשמוע.
“פעם אחת ראיתי אותו יורד מהמדרגות לכיוון הכותל עצמו ומצטרף לאחד המניינים, ואומר קדיש בסוף התפילה. שאלתי אותו למה ועל מי הוא אומר קדיש, והוא לקח אותי הצדה ואמר: ‘היום כ”ד בחשוון. זה היארצייט של הברון רוטשילד. מאז פטירתו אני שומר על יום היארצייט ואומר עליו קדיש ומדליק נר נשמה’. אני זוכר את הרב נריה מחזיק לי חזק את היד ואומר לי: ‘אחרי ה 120 שלי, אתה תמשיך עם זה’. ובאמת מאז שנפטר הרב נריה, לפני 19 שנים, אני שומר על ההוראה הזאת – אומר קדיש על רוטשילד ומדליק נר נשמה. השנה, ביום השנה השמונים לפטירת הברון, חשבתי לשדרג את זה ולבוא עם מניין לקבר שלו. מגיע לאדם שעשה כל כך הרבה, שנגיד לו תודה רבה. הודאה היא אחד הדברים החשובים ביותר ביהדות. ואתם, אתם שותפים בזה היום. אז בואו נגיד פה יחד קדיש לעילוי נשמתו של הברון רוטשילד, ר’ אברהם בנימין בן יעקב”.
אבל למה הרב נריה ראה צורך לדאוג כך לנשמתו של רוטשילד בעולם הבא? מה פשר החיבור הזה? את התשובה קיבלתי לפני כמה חודשים, כשביקרתי בעצמי בגן רמת הנדיב. המשפחה של אשתי בחרה לחגוג שם את יום ההולדת של סבתא שלה, ובעוד רוב המבקרים מתפעלים מהזנים הנדירים של הצמחייה הבאמת מרהיבה, נשאבתי אני לסיפור חייו של רוטשילד שנחשף לפניי לראשונה. ממשפט וחצי שנאמר בסרט “מעבר לגנים” שמוקרן שם למבקרים, הבנתי שהיה לו קשר חם למסורת, ומשם התחלתי להעמיק עוד בקורות חייו. מתברר שהוא היה הרבה יותר מפילנטרופ. הוא היה משוגע על ארץ ישראל, אבל לא פחות – על תורת ישראל. את השיגעון הראשון הוא חלק עם החלוצים, ואת השיגעון השני הוא ניסה להעביר להם, למרות שחלקם היו כידוע חילונים להכעיס. הוא ורעייתו שמרו על דיני הכשרות והשבת (וכמובן הצדקה) ולקחו עמם שוחט צמוד למסעותיהם בארץ ובעולם. רוטשילד נהג ללכת בשבתות ובחגים לבית הכנסת, שם הכיר את הרב הראשי של פריז, הרב צדוק הכהן, והתקרב אליו. וכך, בעודו רוכש קרקעות וממריץ את המתיישבים להקים עוד ועוד יישובים, הוא גם קרא להם לא להתנתק מהיהדות.
בוויכוח שהיה לו עם אחד מפקידיו, שביקש להמעיט בלימוד היהדות בבתי הספר של המושבות, אמר לו הברון: “אתה, אדוני, יהודי-לאומי, אבל אני יהודי-יהודי”. בביקוריו בארץ הוא ביקר בהתרגשות גם ביישובים המתחדשים, וגם במקומות הקדושים כמו קבר רחל והכותל המערבי (כשביקר בכותל, אגב, נפוצה בירושלים שמועה שהוא בא כדי לקנות אותו). בביקורו בזכרון יעקב התאספו כולם לתפילת מנחה חגיגית בבית הכנסת ואז דרש מהם להקפיד על שמירת התורה והתריע: “לפנים, כשלא שמעו בני ישראל בקול נביאיהם, גירשם ה’ מעל אדמתו. ואתם, הישמרו לכם פן תעזבו את דרכי תורתנו. הראו לכל באי העולם כי יהודי ההולך בדרך האמונה הצרופה ותורתו תמימה, הוא גם עובד חרוץ ומועיל לארץ ולאנושות בכלל”.
הוא תבע מהאיכרים להעסיק פועלים יהודים בלבד והסביר למתנחלים דאז – בפתח תקווה, במטולה, בראשון לציון ועוד – שהוא בכלל לא מממן אותם מסיבות כלכליות: “לא מרוב עוניכם תמכתי בכם ולקחתי אתכם תחת חסותי, כי אם מרוב תשוקתכם לחיות ולעבוד בארץ הקודש ולחיות לפי רוח תורתנו”.
באחד היישובים נערכה לכבודו קבלת פנים חגיגית, ואחת התלמידות התבקשה על ידו לקרוא בעל פה את קריאת שמע. כשלא ידעה – רוטשילד ציווה לפטר את המורה. תוך כדי מאבקו העיקש למען הצהרת בלפור, כשפגש משלחת של איכרים, אמר להם: “אני מצטער שהרגש הדתי לקוי אצלכם. אצל היהודים הרגש הדתי העיקר. הוא בסיס הלאום. רק הרגש הדתי יכול לאחד את כל חלקי העם”.
אז מה הפלא שהרב נריה אמר עליו קדיש? מתברר שלא רק רבו של הרב נריה, הרב קוק, יצא ל”מסע המושבות”. למעשה, כל ביקור של רוטשילד באחד משלושים היישובים שהוא מימן את הקמתם, היה מיני-מסע מושבות שכזה. את הכסף כולם לקחו ממנו, את המסרים – קצת פחות. ברבים מהיישובים האלה, הנכדים של אותם חלוצים ממש, לא בדיוק יודעים היום בעל פה את קריאת שמע.
בביקורו האחרון של רוטשילד בארץ הוא הגיע גם לתל אביב הצעירה. כל העיר יצאה להריע לנדיב הנערץ, ובבית הכנסת הגדול חיכו לו ראש העיר מאיר דיזנגוף, המשוררים חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, וראשי היישוב נחום סוקולוב, פנחס רוטנברג וארתור רופין. הברון, שהיה מבוגר והגיע ארצה בניגוד לעצת רופאיו, הכין זמן רב את הנאום שנשא שם באוזני הקהל הרב, נאום שנחשב בעבורו למעין צוואה. הנאום הזה ממוסגר עד היום במסגרת זהב בהיכל בית הכנסת. השבוע, כשקראתי את הנאום הנוקב הזה, שהוא כל כך פשוט וכל כך עוצמתי, אמרתי לעצמי שאנסה לזכור גם אני להדליק נר לעילוי נשמתו בכ”ד בחשוון הבא. כשדנים על פתיחת פיצוציות בתל אביב בשבת או על חוק התקציב, מרתק לשמוע מה אומר לנו על כל זה אחד הפילנתרופים הגדולים בכל הזמנים של המפעל הציוני. דווקא הוא מזכיר מה העיקר, מה הם לימודי הליב”ה האמיתיים ומה אנחנו בכלל מחפשים פה.
“אל צור ישראל אשא לבי ואודה לו בכל נפשי, כי היטה לי חסדו וזיכני לחזות לעת זקנתי את המראה הנפלא הזה, חיזיון תחיית ישראל. אשרינו שאנו חיים בעת מבורכת זו. בכל המקומות קמו לתחייה מושבות חדשות, ואנו יכולים לומר שהבית הלאומי עומד על שני בסיסים חזקים, שהם עבודת האדמה והתעשייה. אבל הסימן האמיתי של הבית הלאומי הלוא הוא העבודה הרוחנית והמוסרית, אשר בה יכולה רוח היהדות להתפתח. אי אפשר שעם ישראל יתקיים בארצו בלי קשר עם עברנו הגדול ועם מסורתנו, אלא על ידי כוחות חומריים בלבד. מה יכול לעשות קיבוץ קטן של יהודים בקרן זווית זו? אפילו נגד סופה קטנה לא תהיה לכם תקומה, והייתם כקש נידף וכענן פורח. בכל מה שתפנו, עליכם ללכת אחרי רעיונות היהדות, לפי סימניהם המובהקים, ואחרי השלמות המוסרית שהיא עצם דתנו. תורת נצח של הרוחניות היותר גבוהה. זאת התורה אשר קיבל אותה עם ישראל לפני אלפי שנים, בו בזמן שכל העמים הסובבים אותו היו עוד פראים ושקועים בתועבותיהם. היא היא שקיימה את העם היהודי החי לנצח. לוחות הברית האלה, שקיבל משה רבנו על הר סיני, נשארו עד היום יסוד כל תרבות. אחר כך באו הנביאים והשמיעו בלהב פיהם את העיקרים הגדולים של התורה ושל המוסר, של הטהרה ושל הקדושה”.
ורוטשילד סיים את נאומו האחרון כך: “אבותינו מסרו לבניהם מדור לדור, כאבוקת אור שלא תכבה לנצח, את הרעיון האלוקי. אם המשך תמשיכו את המסורת הזאת, תוכלו למלא גם אתם תפקיד גדול בעולם, התפקיד הראוי לצאצאי האבות, לזרע השומעים קול נביאים. כמעשיכם – יכבדוכם העמים. חנכו נא את בניכם בתורה אשר מסרו לנו אבותינו, ואשר קיימה את עמנו והגיעתהו עד היום. נאמנים תהיו לעבר שלכם. הנר שנתנו לנו אבותינו לא יכבה, עבור יעבור מדור אל דור. המקום יגן על הבית הלאומי בארץ ישראל”.
לו היינו רוטשילד.