תנו משהו שיוכל להחליק טוב בגרון לרבנים בבני ברק, אמר ליצמן

בזמן שבמסדרונות הכנסת כולם הלכו מכות על מע”מ אפס, התכתשו על התקציב ורבו על חוק הסדרים, בחדרי חדרים הוטרד נתניהו מתרחיש לא פחות משמעותי. תוכנית מדינית אמריקאית שתנחת לו על הראש ובשורה התחתונה תביא לאותה התוצאה בדיוק: פירוק הקואליציה והקדמת הבחירות.

נתניהו, הראשון האמיתי לזהות, הבין שהכישלון של אובמה בבחירות אמצע הכהונה בקונגרס יאפשר לו לזנוח את הטיפול בנושאי הפנים ולהתמקד במדיניות החוץ. החשש העיקרי בראש הרשימה היה שבוושינגטון מבשלים מהלך שיחייב את ישראל בהקפאה מוחלטת של בנייה ביו”ש, בגיבוי מועצת הביטחון של האו”ם.

נתניהו קיבל מידע ודאי שהתבשיל כבר נמצא בוושינגטון על האש. בסביבתו היה מי שחשב שכשהמנה מגיעה לישראל, עדיף לרה”מ להיות בתוך תהליך בחירות כשבמרכז הקמפיין הקרב על ירושלים. האיום האיראני כבר מזמן איבד מקסמו האלקטורלי. שבוע אחרי שבוע שנתניהו מזכיר את איראן, ובישראל אף אחד לא נכנס לפאניקה.

ירושלים, מנגד, היא קלף מנצח שיאחד מאחורי נתניהו את כל המחנה הלאומי שזלג לבנט. נתניהו יזעק “אם תשכח ירושלים תשכח ימיני”, ויאללה לקלפי. הציבור אמנם לא אוהב לריב עם האמריקנים, אבל עוד פחות מכך הוא רוצה לוותר על ירושלים.

מאז צוק איתן איבד נתניהו את הבייס שלו. הוא סיים את המלחמה עם תמיכה ציבורית גדולה, אבל בעיקר במרכז ושמאלה ממנו. השאריות שעוד נותרו לו בורחות אחרי כל פיגוע. אם ייכנע לתכתיבי האמריקנים, הוא יאבד את המעט שנותר ועוד ייזכר כמי שחילק את ירושלים, לצד יאיר לפיד וציפי לבני, שידהרו על הסוס האמריקני.

אלא שבשביל זה צריך רק להקדים את הבחירות, אבל הסקרים מראים שהציבור לא מת על הרעיון והוא עלול להעניש את המפלגה שתרצה לפרק את הקואליציה.

השאלה היחידה היא את מי יצליח נתניהו לדחוף לתוך המדורה כדי לחטוף את הכוויה.

לתרחיש הזה הוקדשו לא מעט דיונים, אבל עד כה עברו כבר שלושה שבועות מאז הבחירות הפנימיות ותוכנית אמריקאית אין. האיום התרחק, אבל לא התפוגג לגמרי. האפשרות הגרועה מבחינת נתניהו, שאובמה ינחית עליו את המכה בחורף, אחרי שיעבור התקציב. לפיד יצעד אנגז’ה עם לבני ויפרק את הממשלה כשבאמתחתו מע”מ אפס.

בינתיים, לא רק שאין תוכנית כזו, נתניהו גם לא מצא פראייר תורן שיפרק את העסק. הוא תקוע בכנסת שבה 61 אצבעות, חלקן מתוך הקואליציה, קשרו קשר מאחורי גבו להחליף אותו. עכשיו יאלץ רה”מ להחליט האם הוא מהדק את השורות בתוך הקואליציה ודוחה את הבחירות, או שיקדים את הבחירות ויגיע מוכן לקרב מול וושינגטון מתוך קמפיין מדיני.

חלום האחדות – ושברו

מסיבת העיתונאים הדרמטית שכינס נתניהו אחרי הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף הזכירה במעט את טקס הענקת פרסי האוסקר. לרגע היה נדמה שנתניהו בחליפת טוקסידו ניצב על הבמה בהוליווד ולפניו שורת הכוכבים המתוחים המצפים לדעת מי זכה להיקרא לדגל. רגע לאחר שאמר כי זו לא העת לפוליטיקה, נקב ראש הממשלה בשמות כל ראשי המפלגות והזמין אותם להצטרף לקואליציה.

באופוזיציה חשבו שמדובר בספין. העסק נראה יותר רציני כאשר כעבור כמה דקות קיבל כל אחד מראשי המפלגות שיחת טלפון מיו”ר הקואליציה זאב אלקין. ההצעה כללה הצטרפות פלוס תפקיד אחד לכל מפלגה.

את הרצוג תפס נאום רה”מ באירוע. כשראה את המספר של אלקין על הצג מיהר להוציא הודעה: לא, תודה. בדיוק כשיש סיכוי להמריא, הדבר האחרון שהעבודה רוצה זה להיכנס לקואליציה ולסתום את הגולל על הגל האנטי-ביבי.

למחרת ישב הרצוג עם אלקין בכנסת. “כבר תשע שנים שנתניהו לא מראה שום תוצאה”, אמר לו הרצוג, “לציבור מגיעה אלטרנטיבה”. גם זהבה גלאון השיבה מיד בשלילה. עם 9-10 מנדטים למרצ בסקרים, חבירה לנתניהו לא עומדת על הפרק. אפילו יו”ר קדימה, שאול מופז, העדיף ללכת לבחירות מאשר להיכנס לקואליציה של נתניהו.

אלקין המשיך לעבר החרדים. הסיעות החרדיות הן חלומו של כל יו”ר קואליציה. 18 ח”כים צייתנים, אמינים, שמיישרים קו ולא מפרים משמעת קואליציונית. תמורת תקציבים לישיבות, כמובן. אלקין ראה בכך הזדמנות לחזור לימים הטובים שבהם הקואליציה הייתה לוקחת בכל הצבעה בהליכה.

הפיגוע בהר נוף פגע לחרדים בבטן הרכה, אבל הוא לא מספיק כדי לגרום להם להיכנס לממשלה.

אנחנו צריכים משהו לציבור שלנו, הסביר ליצמן לאלקין. תבטלו את חוק הגיוס, תחזרו בכם מחוק הגיור, תתנו לנו קצבאות ילדים או תקציבים לישיבות, תנו לנו משהו שיוכל להחליק טוב בגרון לרבנים בבני ברק, ביקש.

אלקין סירב לתנאים מוקדמים מלבד ייצוג סמלי בממשלה. כנסו לממשלה ונתחיל לעבוד על האמון מחדש, אמר.

החרדים לא נענו לאתגר. הם איבדו אמון בנתניהו, והם מבינים היטב שאם יכנסו הם יתנו ללפיד את כל הכוח שאיבד. היום הוא מדשדש בסקרים, אבל באופוזיציה הוא יוכל להתחזק שוב על גבם, ואם ככה אז כבר עדיף בחירות. ליהדות התורה אין מה להפסיד.

היחיד שקפץ על המציאה היה יו”ר ש”ס, אריה דרעי, שכחלון מזנב במפלגתו. וגם זה בזהירות, כי לא ידע אם נתניהו משתמש בו או לא.

בסוף גם דרעי אמר לא.

בערבו של יום המסך ירד ונתניהו חזר לגראונד-זירו, לקואליציה מסוכסכת שטרם החליטה אם היא רוצה בחירות או לא ולמציאות מורכבת לא פחות: אלו המבקשים להפיל את נתניהו – לפיד וליברמן – לא רוצים בחירות, ואלו שיכולים להציל אותו – העבודה והחרדים – אצים רצים לבחירות.

אין מנוס מבחירות

אי אפשר לנהל מדינה כשעל כל צעד ושעל יש איום של אחת השותפות להקדים את הבחירות וכשכל הצעת חוק גוררת משבר קואליציוני ומאיימת על יציבות הממשלה. גם העובדה שהשותפות הקואליציוניות הבכירות הובילו מזימה להחלפת נתניהו מאחורי גבו לא תורמת לאמון הבסיסי שמלכתחילה לא ממש היה שם.

מצד שני, כשעל הנייר מועד הבחירות הוא נובמבר 2017, לא קל לקבל החלטה לחתוך בדם קר. אף ראש ממשלה לא היה ממהר לזרוק לספר ההיסטוריה הגדול את השנים שנותרו על כיסא המלך.

בתוך כל הבלגן הזה נתניהו יצטרך להכריע, כששאלת המפתח היא כמה זמן העסק הזה עוד יכול להחזיק והאם אפשר לייצר הבנות מוצקות, הבטחות וביטחונות שכל רגע לא יהיה מהפך או איום נוסף בבחירות. לא בטוח שיש דבר כזה בכלל. אף אחד לא רוצה בחירות, אבל בפועל כולם כבר בקמפיין ולא בטוח שיש מה שיכול לעצור את הדינמיקה שנוצרה.

אם יהיו לנתניהו ערובות או הסכמות לכך שניתן יהיה לצלוח עוד שנה לפחות ולקיים את הבחירות ב-2016 – הבחירות ידחו. אם יתברר שאין מי שמוכן לערוב לכך שהפיצוץ הבא לא ממתין מעבר לפינה – המהלך יהיה חד ומהיר. בחירות כבר באביב 2015.

הבעיה היא שפוליטיקה היא לא מדע מדויק, וגם אם כל ראשי המפלגות יתחייבו בפני נתניהו ויתחייבו לשקט תעשייתי, לא בטוח שזה מה שיקרה. על המגרש הזה יש כל כך הרבה שחקנים, וכל אחד מנסה למשוך את נתניהו לכיוון אחר.

מי שנהנה מתפקידו הנוכחי חושב ההיפך מאלו ששואפים להתקדם אחרי הבחירות. מטבע הדברים, שר התחבורה ישראל כ”ץ, למשל, שכל יום שעובר בונה עוד מחלף, חושב ההיפך מח”כ בליכוד שידחק אל סוף הרשימה בפריימריז ולא יראה את הכנסת מבפנים.

כל אחד נותן את העצות לכיוון שלו, אבל האיש שיש לו הכי הרבה מה להפסיד זה ראש ממשלה. כמו בקזינו, צריך לדעת מתי לצאת מהמשחק.

מה שבטוח הוא שנתניהו לא יזום בחירות, הוא לא ידחוף לכך, אבל הוא גם לא שולל את האפשרות שזה יקרה או מפחד ממנה. להיפך. בתחילת השבוע הוא היה מוכן להיכנס לתהליך הזה. בינתיים הוא משחק נכון עם הקלפים שלו.

בדיוק כמו בוויכוח על התקציב לפני חודשיים, גם בשבועות האחרונים כשהחלו הוויכוחים בין הליכוד ליש עתיד על חוק ההסדרים, לפיד חשב שנתניהו ימצמץ ראשון. ביום א’ בבוקר איים לפיד ב’ידיעות אחרונות’, שאם לא יתקבלו דרישותיו הוא פורש והולך לבחירות. בערב הוא כבר הופיע בערוץ 2 ואמר שאפשר לפתור את המחלוקות בחמש דקות.

למחרת, מקורבו עפר שלח אמר בראיון ברשת ב’ שיש עתיד מתכוונת “ללכת עד הסוף”. מה לפיד באמת רוצה – אף אחד לא הבין. מה שברור הוא ששר האוצר ממשיך לעשות שימוש בכוח כשפה המרכזית ולא מבין שבפוליטיקה חייבים להתפשר, אם רוצים להגיע להישגים.

ביום שני התברר ללפיד שהתיזה קרסה. שבניגוד להבטחות יועציו, ראש הממשלה לא רק שלא נבהל, הוא לא מתקפל ולא נלחץ, ממשיך לשחק פוקר ואפילו שוקל להקדים את הבחירות.

בישיבת הסיעה בצהריים הניף לפיד דגל לבן. הטקסט שהקריא היה מכמיר לב. זה לא היה מצמוץ, זה היה ממש רעד בכל הגוף. לפיד אמר שהמשבר פתיר, אבל הגוף שידר “הצילו, רק לא בחירות”, לא רגע לפני שמאושרת תוכנית מע”מ אפס והציבור יעבור שטיפת מוח שמחירי הדיור יורדים. יש עתיד נלחמו כמו אריות, אבל נפלו כמו זבובים.

אם יוטל גורלם בעת הזו בידי הבוחר, חצי סיעה לפחות תחתום אבטלה, ואם ילך לאופוזיציה, כלל לא בטוח שלפיד יחזור להיות אריה. חלק מהמנדטים שלו כבר עברו לכחלון, חלקם עוגנים בעבודה, אחרים במרצ. האופוזיציה לא תוכל לשמש לו מסלול המראה.

גם ליברמן הבין שנתניהו רציני ובישיבת סיעת ישראל ביתנו נשמע מסר דומה. האדם קר הרוח הכי גדול בקואליציה, ששומר את הקלפים קרוב לחזה, אמר שאין צורך בבחירות, ויזם פגישה עם נתניהו. שלא יהיו בטעות בחירות.

בינתיים, שום דבר לא זז. המגעים שהופסקו לפני שבועיים לא חודשו. מע”מ אפס תקוע ויחד איתו חוק ההסדרים.

אם לפיד לא יעשה מעשה מופז, שהתעורר בוקר אחד והודיע לאומה ששוחח עם רה”מ ושניהם שמו את המחלוקות מאחור, 90 הימים בדרך אל הקלפי יתחילו לתקתק בקרוב.