הדם ב’אגסי’ נשפך עוד לפני הטבח

יוסף צוריאל
|
כ"ז חשון התשע"ה / 20.11.2014 10:48
מתוך לב קרוע ושותת דם מספר יוסף צוריאל על שנאת אחים, מדון, קטטה, והלבנת פנים שצפו באוויר עוד קודם לטבח • “אם יאמרו דבר זה ממנהג העולם, הרי זו דרך אכזריות”

לו היה ניתן רק פעם אחת לומר את המילים ‘אין מילים’, הם היו נאמרות ללא ספק בפעם הזו. אבל מגלי הדם השוטף, הסכר נפרץ, וים של כאב לוהט צף ומבעבע.

דם החיים:

שם באותה השכונה.

ממש שם, באותו הרחוב.

כן, גם בסביבות אותו בית כנסת.

בדיוק בקרב אותם התושבים,

בין העקודים ובין הנאנקים, הקדושים והטהורים.

שם ניגר בחודשים האחרונים דם חפים

שם נרטש ונרגם באבני ביתו שבועות וימים

שם שם שם, בדיוק שם, נקבר אדם בעודו חי, כשביתו הקורס מרסק וכותש את נפשו עד זוב דם,

כצל אדם הנאבק בזרועות חשופות בשברי חיו הדוקרים.

כך הוא מדמם, מדמם, ומחרחר…..

הוא כבר לא זועק גם לא קורא

והכל יודעים

והכל שותקים

והכל רוגמים

והכל מרכלים

והכל בוחשים, משמיצים, מלכלכים, ומכתימים,

והכל למגדול ועד קטון, מכוונים את חיציהם לשם שמיים אל לבו השותת.

ביראת חטאת עצומה אינם מחטאים את נפשו מכוונת ארסם.

ובחדוות קיום ‘ובערת’, מבעירים אש בעצמותיו המפורקות.

מבערים את פרנסתו – דואגים שהיא תחסר.

חסים על בושתו שתמצא לו בכבוד,

מעניקים לו מנות רבות אפיים, מנחת צדקותם וצביעותם.

המזבח בו הם אוחזים כבר חודשים רבים דומע,

חודשים שהוא כבר מדמם,

אלא שהפעם לדם גם יש צבע וגם ריח.

שלוליות הדם כבר היו שם, היה צריך להיות עיוור לדעת בכדי להתעלם מהם.

אך כעת, כעת אפילו המתים רואים את דם החיים….

דם המתים:

נגעי בני אדם רוצצו הטוטפות בין עיניהם.

עם רצועות וגדילים נרצעו גדילי חייהם,

דם לבם נשפך לארץ נוכחה כמים,

בשופכם שיח נשפך דמם.

תמצית חלבם ודמם הוקרב בתפילתם.

דמם נזרק על הפרוכת, ולקודש הקודשים בסערה עלו.

במקדש ה’ נהרגו ככוהנים ונביאים.

נעקדו וגם נשחטו כאישיים ניחוחים.

קיבלו עליהם עול מלכות שמיים, ובאחד יצאה נשמתם.

סמכו גאולה לתפילה, ונסמכו למיתתם.

את דם החללים שתו הערלים. אך קולם מרעים ומחריש

באלפי ורבבות קולות דמי אחיינו זועקים ושואגים אלינו ועלינו מן האדמה.

“להגיד שמה שקרה כאן היום זה מקרה בעלמא, זו מידת אכזריות” [מתוך הספדו של הרב יצחק מרדכי רובין, רב קהילת בני תורה, בלוויית הקדושים הי”ד].