“לו היו המחבלים מחכים רק שעתיים”, פרצתי בבכי מר • מיוחד

גילוי נאות: את הדברים הבאים כתבתי מתוך לב שבור ומרוסק.

מראות היום הקשה שהתחיל בשעת בוקר מוקדמת והסתיים בבכיות קורעות לב של רבבות היהודים שהשתתפו בלוויות הקדושים, הם שהותירו עלי את הרושם הקשה והם שעוררו את גופי במכות חשמל חזקות של אדם שהיה וראה – וניצל רק בנס.

אינני יודע איזו זכות עמדה לי ואיזו עבודה ומטרה שקשורה לעתידי מנעה ממני להיות בין הנספים ובין הפצועים בטבח האיום והנורא של כ”ה בחשוון התשע”ה. הגופות, הדם והטרור הרצחני, כולם היו באותו המקום באותו העת ובאותה השעה שבה אני נמצא בדרך כלל. במניין זה אני מתפלל לעיתים קרובות ובחדר תפילה זה אני מבלה את רוב ימי.

מכת המוות שהונחתה היישר לפרצופי ופגעה בעצם הלוז שלי גרמה לי לחשוב, ויותר מפעם אחת, מדוע הם כן ואני לא, או מדוע הם נבחרו ואני לא זכיתי. ההסתכלות בגופות, המבט בעיניהם הפקוחות של הנטבחים -טרם כוסו בטלית, כוחה לגעת בעצב אחד או שתיים בתורף עצבי המוח, אלו האחראים על מהות האדם בעולם וחובתו בעולמו.

ביום הזה, כשמאות האברכים נדדו מבית המדרש המפואר על פי הוראת אנשי כוחות הביטחון, ועברו לבתי המדרש הסמוכים, שם ניסו להמשיך בשגרת יומם התורנית; כשגופי מול סטנדר ופסקי מרן הבית יוסף, אך ליבי ונשמתי אינם יכולים להתנתק ממראות הבוקר שם, בבית המדרש שלי ברחוב אגסי חמש.

בשעות הארוכות האלו, טרום זיהוי הגופות, ידעה נפשי סבל ומרורים. כשהמוות דופק בחלון שלך ונוגע במשקוף הדלת שלך ועוד בצורה אכזרית ומזעזעת כזאת, יש בידך אחת משתי האפשרויות – להיות או לחדול.

אני בחרתי להיות.

להיות במקום הפיגוע ולא להתנתק רגשית, אך יותר מכך להיות – להיות ולחיות. מטרתם של מבצעי טרור הוא בראש ובראשונה לזרוע פחד ולטעת אימה.

המוות של הקורבנות מעניין אותם פחות מחייהם המיוסרים והמפוחדים של אלו שנותרו בחיים. אך אנחנו כאן – חזקים ואף יותר מתמיד. נצח ישראל לא ישקר ובדמייך – חיי. הקרבנות הקדושים שהקרבנו ביום הזה לבורא העולם, הנשמות שהוחזרו אליו כשהם ארוזים באריזה הקדושה והטהורה שיש – טלית ותפילין, הם שציוו עלינו במותם את מה שמבקש מאיתנו בורא העולם מאז ומעולם “והחי ייתן אל ליבו” תנו אל ליבכם את מטרת החיים וקבעו בנפשכם את הסיבה שלשמה הגעתם הנה לעולם.

נער הייתי וגם קצת זקנתי, הפחד ממני והלאה, אך החרדה והאימה ממי שאמר והיה העולם נטעה היום הזה בליבי במסמרות של ברזל. אויה לי שסכין קצבים וכדורי אקדח הם שנעצו את היראה והקדימוה לאהבה.

אבל עכשיו שכך עלתה מלפניו מודה אני על היראה שמעמידה אותי טפח אחד או שניים מעל אנשי השגרה.

ביום הזה למדנו משהו על שנאתו של עשיו ועל איבתו של ישמעאל. לא רבים יודעים, אך בבית המדרש הזה מסתובבים מידי יום, שני אנשי תחזוקה – אב ובנו, ערבים תושבי שכונה מוכרת בפרברי ירושלים.

אינני יודע אם יד להם חלילה בטבח הנורא והאיום והלוואי שלא אדע על כך לעולם, אבל ג’מאל וחאלד בנו הם שהסבירו לי ולא פעם אחת, כי מלחמת הטרור שמנהלים אחיהם הערבים אינה על קרקע או על שטחים.

“זו מלחמת דת”, אמרו לי לפני כחודש, כשקוננתי על תינוקת דרוסה ואמרתי מילה או שתיים על ילדים שנרצחים.

יום שלישי של פרשת תולדות אימת את התיאוריה של אנשי התחזוקה – טבח ללא הבחנה בבית כנסת כנגד יהודים העוסקים במלאכת דתם ובעבודתם הרוחנית, אינו יכול להיכלל בשום קטגוריה של ‘זעם’ או של ‘כיבוש’. רצח שכזה מצביע על מלחמה של ממש, לא בין אישים ולא בין מדינות, אלא בין דתות. ובמלחמה שכזו הסוף הוא רק ההתחלה.

•

ביום שלישי סמוך לשעה שבע בבוקר פרצו שני מחבלים לבית כנסת בשכונת הר נוף בירושלים וטבחו ללא רחם במתפללים שהיו עסוקים אותה שעה בתפילת השחרית.

הפיגוע הנורא והאיום גבה את חייהם של ארבעה יהודים ממתפללי בית הכנסת והוסיף לרשימת השכול עשרים ושישה יתומים חדשים שהקריבו לעולה את אבותיהם, כשהם מעוטרים בטלית ובתפילין באמצע הקרבת הנסכים לבורא העולם. זאת מלבד עשרות הפצועים, מהם בגוף ומהם בנפש, שנותרו מדממים בגופם ובליבם, חיים את חייהם שנגדעו בתנופתו של סכין קצבים וכדורי אקדח.

התיאור האיום והנורא הזה, שונה הפעם, לפחות לדידי, מכל תיאורי הזוועה שקראתי או ששמעתי בכל ימי חיי. שכן הפיגוע הקשה היה בשכונה שלי, בבית הכנסת שלי, בחדר הלימוד שלי ומעל כל זאת – ממש לנגד עייני.

כבר יותר משלושים שנה שאני תושב שכונת הר נוף בירושלים. השכונה השקטה שלנו, זאת שהיוותה מבצר ומשכן לשר התורה מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק”ל וידעה ימים של זוהר בשל עובדה זו; השכונה הקטנה שלנו שכולם מכירים בה כמעט את כולם, השכונה שמסיימת את ירושלים במערבה, הפכה בבוקר יום שלישי למקום אימה ותוגה, מקום טבח ושכול. אוי נא לנו כי בא המוות בחלוננו.

בית הכנסת של הרב רובין שאבניו נושקות לבית המדרש ‘יחווה דעת’ בראשות הגאון רבי דוד יוסף שליט”א, הפך כבר מזמן לאבן שואבת לעשרות ומאות תלמידי חכמים מהשכונה ומחוצה לה שהיוו את מושבם ומשכנם בין שעריו.

‘קהילת בני תורה’ שיסודותיה ואבן פינתה מושתתים בבית הכנסת, הינה קהילתם של רבים וטובים מבני השכונה המתפללים שם את תפילותיהם והעושים שם את תורתם קבע. בית המדרש המפואר על שלוש קומותיו מכיל מידי יום כאלף איש ויותר, אברכים, אנשי עמל ובאי בתי כנסיות – ודווקא במקום זה, מקום משכן השכינה, דיממו למוות יהודים קטועי איברים וכוסו באותה טלית שעליה ברכו בכוונה רק כמה דקות קודם לכן.

“אלוקים, באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קודשך” – שני חיות אדם, ערלים בני ישמעאל, חמושים בנשק חם ובכלי טבח והרג, נכנסים בטומאתם ובזוהמתם לקודש הקודשים, לבית הכנסת בזמן תפילת השחר, הורגים טובחים ושוחטים מבלי רחם ומבלי חמול, מבצעים וידואי הריגה בקרבנותיהם המפרכסים למוות ודורכים ברגליהם הגסות על גופות ועל דם קדוש.

בני ישמעאל טמאים, שהביאו את פרנסתם לביתם כשהם מועסקים על ידי יהודים ומכירים את קרבנותיהם עוד קודם לכן מהמכולת ומהשכונה, טבחו והרגו על פי ציווי דתם. אוי נא לנו כי הושברנו, אוי נא לנו שכך עלתה בימנו. אשמנו בגדנו ועווינו – נרצחו אלו בחטאינו.

אלא שמסע הטבח לא הסתיים שם, הוא רק התחיל. סכין הקצבים החדה לא שחטה ופרקה לגורמים רק את עצמותיהם של הקדושים יקום השם את דמם, וכדורי האקדח לא חוררו רק את גופותיהם של המתפללים שהיו באותה השעה במקום.

הדם הרב שהכתים את מבואות בית המדרש ושנשפך כמים על ספרי לימוד ועל שולחן וסטנדר, הדם החם שחדר כשהוא מבעבע בינות לאבני השיש החלקות והשאיר את חותמו בין פרוכת לארון – הוא הדם שרותח כעת בקרבינו ותוסס כעת בעורקינו, דם התמצית של העם היהודי.

גם אני, יחד עם מאות היהודים המבקרים בבית הכנסת מידי יום ביומו ושרק ‘במקרה’ ניצלנו ולא שהינו באותה השעה ובאותו העת במקום, הננו חלק מנפגעי פעולת הטרור של יום שלישי כ”ה במר-חשוון התשע”ה היום המר והנמהר. שכן גופינו לא היה שם – אך ליבנו, רוחנו ונשמתנו שם, עשרים וארבע שעות – לילה ויום.

•

יום שלישי, קצת לפני השעה שבע בבוקר וקולות ירי נשמעו לאוזני.

קולות שכאלו אינם מחזה יוצא דופן בשכונה שלנו הסמוכה למטווח שבהר המנוחות והמוקפת כחומה לאורכה ולרוחבה בעצי היער של ירושלים. אלא שלקולות הירי נלוו צעקות וצרחות אימה. בהחלט לא שגרה סטנדרטית.

משהוצאתי את ראשי והתמקדתי בעיני, ביקשה נשמתי לצאת. המחזה שנגלה לעיני היה קורע לב ומפחיד עד מוות: יהודים מעוטרים בטלית ובתפילין יוצאים בחפזה ובבהילות מבית הכנסת כשהם צועקים בגרון ניחר ומבקשים עזרה, תוך שהם משאירים כתמים מפחידים של דם עם סימן של נעל הבורחת במנוסה.

ואז ראיתי אותו; יהודי קדוש וטהור, עם טלית על הראש ותפילין כרוכות לו על ידו, רץ בחוסר שיווי משקל, כולו מדמם, מנסה לייצב את עצמו ונופל. ראשו שמוט על הארץ עיניו פקוחות ודם, מלא דם נוזל מפניו ומידיו – גם התפילין, בכו. והמחבלים יורים, מכים ושוחטים ללא רחם. עוברים מאיש לרעהו מאלו שטרם הצליחו לנוס ופוצעים אותם פצעי מוות. גם כשהגיעו כוחות ההצלה הם המשיכו לירות, הנבלות.

האמבולנס שלנו, המוכר לכל תושב השכונה, האמבולנס של ‘החובש הר נוף’ התקבל בצרור יריות – כי משנתנה רשות למשחית שוב אינו מבדיל בין איש הצלה לבין מתפלל ‘פשוט’.

נכנסתי למקום ועיניי חשכו. בחוץ עוד מתעמתים כוחות הביטחון עם שני חיות טרף ושוטר גיבור מוסר את נפשו בקרב יריות, ובפנים – בתוך היכלו של מלך, דם ותימרות עשן. בין שלוליות של דם שוכבים יהודים קדושים, חלקם דוממים, חלקם נאנחים, שולחנות הפוכים מתוך מנוסה, עמוד תפילה מיותם ופרוכת אחת דומעת, דומעת בתמצית דמם של הרוגי מלכות.

ואז הגיע השקט. “זוהי דממת המוות” חשבתי לעצמי, דממה כזו מקפיאת דם עמדה בחלל האוויר, הפצועים מן הסתם ייראו להשמיע קול כשלנגד עיניהם יהודי קדוש עם הדרת פנים שכבר איננו בין החיים, טבוח ושחוט.

אנשי הצלה לצידי, אפילו לא בוכים, הלומים ומזועזעים, רק עוברים בין השוכבים ובודקים את מצבם.

הרוג מלכות אחד על הרצפה ידיו פשוטות לצדדים התפילין על ראשו בדיוק במרכז, והטלית, אוי הטלית!! זו שרק לפני דקות אחדות ברך עליה בשם ומלכות והתעטף בה כדת, זו שסימלה את היותו יהודי, כעת נמשכת על פניו ומכסה את גופו. השם יקום דמו.

הסטתי את עיני לצד צפון הבטתי במקום מושבי הקבוע וליבי החסיר פעימה. השולחן, הסטנדר והספרים כולם מכוסים בדם הקדושים. “לו היו המחבלים מחכים רק שעתיים”, הרהרתי ופרצתי בבכי מר.

אליי הצטרפו כונני ההצלה שהיו במקום, והפצועים חזרו לגנוח וליילל בכאב.

•

ביום הקשה הזה, ידעו כלי התקשורת לספר על חזרה לימים אפלים ועל ‘הפיגוע הגדול ביותר מזה עידן ועידנים’.

התיאורים אולי נכונים ואולי משמחים פה ושם אי אלו עורכי מהדורות ואלו הזקוקים לרייטינג. אנשים חכמים במיוחד ידעו לספר על הקשר בין פרסום תחקיר פרשת רצח ‘אבו חדיר’ לבין הפיגוע הנוראי בשכונת הר נוף דווקא. הגדילו לעשות יודעי דעת עליון, שמקום מושבם נפקד משום מה ממשכן הפרלמנט, כשבפיהם תובנות על מה שקרה ועל מה שעוד יקרה.

ואכן, כל איש ומקומו הראוי לו ובפרט בימים אלו של התעוררות אנשי התקשורת לחיים מתרדמת חורף שגרתי. אבל אנו, אין לנו עסק בכל זאת. לנו, בני התורה, המאמינים בני מאמינים והיודעים כי כל דבר נקבע משמים – הן פציעה, הן מכה וחבורה – אין שייכות בשיח הרדוד של למה ועל מה.

לנגד עניינו לא עומדים הסיבות הטכניות ואיננו שואלים למה. גם מילים כמו ‘נקמה’ ודומיה רחוקים שנות אור מהשקפתנו ומדרכינו.

“יהודי”, אמר פעם הרב מבריסק, “איננו שואל לעולם למה, השאלה היחידה היא – “מה”. כלומר, ההסתכלות על העבר הינה נכונה ומוצדקת, אך כל זאת בתנאי שמטרתה ומהותה היא בשביל העתיד. “מה עלינו לעשות” או “מה נדרש מאיתנו” זו השאלה ועליה אנחנו צריכים לקבל תשובה, לא מאף אחד אחר, אלא מעצמינו.

“אחד שמת תדאג כל החבורה כולה” – החבורה הזאת אינה מסתכמת במתפללי בית הכנסת ובחברי הקהילה. החבורה הזאת מתחילה אמנם בהר נוף אך עוברת דרך כל היהדות החרדית בארץ ובעולם. הפיגוע הקשה פגע אמנם במדינת ישראל בבירתה ובלב ליבה של ירושלים, אך בראש ובראשונה ומעל הכל המכה הינה מכה ששייכת לכלל הציבור החרדי. טבח שכזה שמבוצע כנגד יהודים, חרדים, עם טלית ותפילין, בבית כנסת ובבית מדרש, כוחו לזעזע ולעורר כברק את כל מי שלב טהור וקדוש בקרבו.

הניסיון הקשה מכל אם כן, הוא האמונה. תמונות של בני אדם העומדים בקרבה הגדולה ביותר לבורא העולם בסולם הדרוג היהודי, כשהם מוטלים מדממים וטבוחים, כוחם גדול לעורר תהיות ושאלות אצל אחינו הרחוקים ממידת האמונה.

אך דווקא בעת הזאת כשעלה המוות בחלוננו ומלאך המוות הותיר בעירנו שכול והלם, דווקא כשבורא העולם מתגלה במידת הדין ולוקח אליו כקרבן את הטובים שבמחנה, כשדודי יורד לגנו ומלקט השושנים, מצווה עלינו להתחזק ולהתגבר במידת האמונה דייקא – כי יותר ממה שהשם נמצא בדברים הטובים הרי הוא בדברים הקשים והכואבים. קול ה’ גם בכח, לא רק בהדר. העיתוי, השעה, המומנטום, הנפגעים והקהילה כולם נבחרו בקפידה על ידי בורא העולם בכבודו ובעצמו כשהמטרה היא אחת – לעורר.

שומא עלינו, חברי הקהילה, תושבי השכונה, אנשי העיר ירושלים, יושבי הארץ הזאת וכל אנשי היהדות החרדית בעולם, לפקוח עין – בבחינת “והחי ייתן אל ליבו” – כי לא רק המתים נבחרו על ידי הבורא, אלא אף החיים, אף הנותרים בזה העולם בכאב ובתדהמה, נבחרו בפרוטרוט על ידי המנהיג – לראות, להפנים, להבין ולקחת ללב, לא את המראות הקשים ואת זעקות השבר חלילה, אלא את הסיבה, את הצורך של בורא העולם בקרבנות ובאישי ישראל.

וכשנבין, וכשנדע, חובה עלינו שלא להתעלם ולקדש את שמו יתברך. כי יש שנבחרו למות על קידוש השם ולקדש את שמו יתברך במותם ויש שנבחרו לחיות על קידוש השם, להגדיל ולפאר את שמו של המלך בזה העולם, בחייהם. אשרי הקדושים שזכו למות על קידוש השם ואשרינו שנבחרנו לחיות על קידוש השם!

[email protected]