טבח בבית כנסת: אז למה זה קרה לנו?

בדיוק הבוקר החליט רוני לשחק עם הנייד שלי הנעול ברגיל בקוד. כמו ילד טיפוסי הוא שיחק שוב ושוב עד שהמכשיר ננעל, וכך, בניגוד לכל בוקר אותו אני מתחיל עם עדכוני ווצאפ מאירועי הלילה, איפסנתי בחוסר ברירה את הנייד בכיס תוך מלמול של ‘לא נורא יהיה בוקר רגוע’.

אבל אז כשאני באוטו עם הילדים בדרכי למוסדות, ביקשה ממני אביטל שאדליק רדיו שבדרך לא ישעמם. שלחתי את היד לכפתור ההדלקה, כשבמוחי ציפייה לשמוע כרגיל את קולו של ידידיה מאיר מתעורר, רק שבמקום ידידיה מאיר בקע קולו של בצלאל קהן, שצליל קולו – עוד קודם שתוכן הדברים חלחלו לאוזני – שידר למוחי שמשהו לא טוב קורה.

הלב מאיץ פעימות אבל המוח עובר להילוך סרק והמידע מחלחל לכל הגוף, טבח מזוויע בבית מקדש מעט בהר נוף.

זה לא מתנחלים מחוצפים שעלו על טרמפים, זה לא עוברים ושבים שמפריעים לטרקטוריסט חרוץ לנסוע בכביש, זה לא רכבת קללה שעוברת לקשיי יום בכפר ומפריעה לשלוות יומם, זה היה תושבי ירושלים שיצאו בכוונת מכוון עם הכנה מוקדמת כאשר באמתחתם כלי משחית שנכנסו לבית כנסת לבצע טבח ביהודים בעת תפילתם.

למה זה קרה?

אני מפזר את הילדים במוסדות ודוהר באיחור לתפילת שחרית. יוצא מהרכב ופוגש מתפללים שבניד ראש נאנחים, ושואלים בציניות משהו, האם יש שומר בבית הכנסת.

בינתיים ‘משתחררת’ הנעילה של הטלפון, אני מפעיל את ווצאפ וממתין. כמו כלי נשק אוטומט במטווח, הטלפון מקבל התקף של פרכוסי רטט, והווצאפ רץ בתעבורה בלתי ניתנת לעצירה. אני מתגעגע לימים בהם אירועים מסוג זה היו מקבלים במה רק בעיתון של מחר.

התפילה מקבלת רצינות כבדה משהו, למרות היות בעל ברית בין המתפללים. התחנון שלא נאמר, מרגיש פתאום חסר.

תוך כדי תפילה ניגש אלי יהודי, אברך ספרדי נצר למשפחת ספרדים מכובדת, אדם שאין לו שיג ושיח בהבלי פוליטיקה ומחנאות ובידו ספר כלשהו לא גדול אבל עבה במיוחד עם תמונה צבעונית של החפץ חיים בכריכה, והוא אומר לי אתה יודע למה זה קרה? הנה תראה מה גורמת המחלוקת. הוא מראה לי מה כתוב שם על חומרתה של המחלוקת שמביאה לדברים חמורים ואף למיתה.

אני מחווה בידי ושואל איזה מחלוקת? אבל הוא ממשיך בשלו ואומר איזה מחלוקת? כל הציבור נמצא במחלוקת איומה שנכנסת לבית המדרש, אסור להמשיך עם זה, חייבים להתעורר ולעשות שלום. ואני שלא שייך לאף צד יכול רק להנהן מולו בהסכמה תוך שאני ממלמל שאין אנו מבינים חשבונות שמים, אבל בודאי שכל אחד חייב לקחת משהו מטרגדיה כזו.

למותר לציין שהשיעור שאחרי התפילה הוקדש לרפואת הפצועים ולעילוי נשמת הנרצחים.

שבאסדיק באמצע השבוע

בשמחת הברית בה השתתפתי בהמשך קיבלו משמעות המילים “ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי”.

הווצאפ ממשיך לעבוד שעות נוספות ופולט הודעות והצעות לסדר בעקבות המקרה, חייבים לצאת להפגין, אסור לשתוק, לא מעסיקים יותר ערבים, זורקים אותם מהשכונות, זורקים אותם מהבתים גם מקומה 8, זהירות התראה על מחבל נוסף, חזל”ש אין התראה, לא חזל”ש יש התראה, תמונות זוועה מהאירוע, סרטונים מהזירה, אשמים לארוע המתחלפים בקצב מהיר – כוחות הביטחון שלא מספיק קשים, ראש הממשלה שיצא רופס, השמאל שמגבה, הימים שמתגרה, החרדים שלא משרתים, הישראלים שמשרתים ומכעיסים, ברוך השם בשלב כלשהו הטלפון כבה ונשארתי מנותק ומהורהר, כמעט שבאסדיק באמצע השבוע.

מפה לשם ריצות ופגישות, כי מה לעשות אנו החיים שנשארנו פה מצווים על החיים והחיים ממשיכים, חצי מזמן הפגישות והישיבות עבודה עוסקות בדיבור על המצב במקום על העבודה, ומפלס הזעם תופס תאוצה, לא שיש לנו ממש מה לעשות בעניין.

לצערי למרות הרצון והדחף לא יכולתי לעלות לירושלים ללוות בדרכם האחרונה את הקדושים שנרצחו בבית מקדש מעט בעת היותם בעבודת התמיד, אבל הצורך לצאת לתדלק הקנה לי זמן ברכב, ואפשר לי להצטרף ללוויה מרחוק ובדיוק לשמוע את הספדו של רב הקהילה בה נרצחו הקדושים. “ישמעאל הוא פרא אדם ואין לא אפשרות להיות אדם, אבל אנו בני אדם ולא אנשי נקם כי אל נקמות השם ולא אנחנו”, המילים מחלחלות לתודעה בהבנה שאכן אנו עוד בגלות גם אם על אדמת ישראל.

ממשלת האיפוק והכח

אני נזכר באמירות הבומבסטיות החוזרות ונשנות מדי שנה בטקסי יום הזיכרון והעצמאות, טקסים ויום שכל מטרתם להראות את כוחי ועוצם ידי של מדינה שקוראים לה ישראל אבל לצערי לא ממש הולכת בדרך ישראל, וראשיה טורחים לומר לנו כי עצם קיומה של המדינה וכינונה מיד בסיום השואה הארורה היא הניצחון והאמירה שלנו לכל האומות, כי לא ניתן למציאות של שואה נוספת על עם ישראל, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

מסובב הסיבות חושב אחרת, ותחת שלטון הכח שיוצא למבצע מחץ ברצועת עזה, חזר עם זנב מקופל בין הרגליים, ועוד חוטף על זה סטירת לחי מאומות העולם. תחת שלטון הכח והאיפוק, חוגגים הישמעלים הערלים של ירושלים כבר חודשים ארוכים, ולממשלת הכח והאיפוק אין דרך להתמודד עם השואה המקומית הזו, שבה נרצחים יהודים בבית כנסת בירושלים כמו בליל הבדולח.

במשך תקופה ארוכה ניסו פשוט להסתיר את המציאות האיומה הזו מעיני הציבור. כן, ככה במדיניות רשמית של משטרת ישראל. השתיקו כל ערב את זריקות האבנים על הרכבת הקלה בירושלים ומעשי בריונות נוספים נגד יהודי ירושלים, עד שלצערנו בפיגוע מזעזע בו הלכה לעולמה תינוקת בת שלושה חודשים , ואז התפוצץ הסוד. כעת כולם יודעים כי ירושלים נתונה למצור, ויהודיה מהלכים בה בתחושה, ששוב הציונים לא עושים די למען הצלתם כמו בימים ההם.

כי בינינו, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר השם צבאות. לא יעזור לנו  הצבא המאופק וגם לא המשטרה שקציניה מככבים בכותרות בעיקר כנתפסים ולא כתופסים, כי אנחנו בגלות כאן על אדמתנו ומה שאנחנו יכולים לעשות זה להתרחק מהמחלוקות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות החרדי,ת ולהתפלל שיבא כבר הגואל ויאמר לצרותנו די.