אני מפחדת כמו שהם רוצים. הם ניצחו?

אנשים ברחוב.

מי אויב ומי לא?

את שולחת מבט לאחור, אולי מישהו עוקב.

היזהר מהמכונית המתקרבת, אתה לא יודע מיהו הנהג.

אולי תבטל את עיסוקיך היום, אולי תבחר להיסגר בבית.

ולפחד, בדיוק כמו שהם רוצים.

מחליפים מבטים מפוחדים, חושדים, ובכאב זורקים שאלות באוויר. מתי זה יגמר? מתי?

חושבת על הנשים, הילדים של הצדיקים שנלקחו לעולמם באכזריות, עטופים בטלית ותפילין.

בבוקר רגיל, בית כנסת, תפילה “רגילה”.

האחרונה.

הבוקר, הוא קם לתפילה, כמו כל יום.

הבוקר, היא ארגנה את הילדים, “מהר מהר, תהיו מוכנים כשאבא יגיע לקחת אתכם לבית הספר”.

אך בשבילם היום אין בית- ספר, בשבילם אין היום.

ואולי היה לו משהו חשוב להגיד לה. ולא יאמר לעולם.

נחטפו אבות למשפחה, נהרסו משפחות.

אני מזועזעת. מפחדת ושואלת, תובעת: “אבא שבשמיים! מה?!, למה?”

התקופה האחרונה הוכיחה: ישנו איום כבד על חיינו.

לא במקומות מסוכנים “שאין להסתובב בהם”, לא בתחבורה הציבורית, ואפילו לא בקניונים ותחנה מרכזית. לא רק.

אלא בכל מקום, בכל רגע. בבית, ברחוב, על הכביש. אבן, דריסה, גרזן, הכל אפשרי. הם מקוריים, יודעים להפתיע.

באותו זמן בדיוק, וועדות חשובות בעולם, כאלה שדואגות לזכויות אדם, מבקשים להטיל סנקציות על מדינת ישראל הרעה.

באותו זמן בדיוק, יפי נפש למיניהם ממשיכים ללכלך את פיהם בדברי הבל, ולעורר זעם בקרב העם, ולעג בקרב האומות.

לא רואים את סוף המנהרה, אך עדיין מקווים לאור.

מקווים שהעולם סוף-סוף יפקח עיניו ויפסיק לשתוק. או לדבר כשלא צריך.

היום, הם סירבו להביט בתמונות של טבח המשקף מציאות נוראית. הם אמרו שהם לא רוצים לראות…

מקווים שנבחרי הציבור יתעסקו בביטחוננו במקום במרוץ אינטרסנטי שבו הזוכה יהיה מי שהציע את החוק הכי מהפכני. גם כשמדובר במובן מאליו.

אף אחד לא צריך לאשר את זה שמדינת ישראל ליהודים היא, או שאיש ביטחון יכול וצריך להגן על עצמו מפני הבא להורגו.

אף אחד לא צריך לחיות באימה מתמשכת.

פוגשת מבטים ברחוב, באוטובוס. אצל כולם אותו הכאב וההלם שלא נגמר.

תהיה נשמת הצדיקים צרורה בצרור החיים,

ויהי עתידנו זוהר יותר מהחושך והפחד שהם בכח, בשיטתיות זורעים.

 לפניות, הערות והערות: [email protected]