מוות עלה בחלוננו. מתי הוא יגיע אלינו?

הטעם של הקפה הבוקר היה מר, מר יותר מהדמעות שזלגו לתוכו.

קשה להתחיל את היום עם כותרות שמזכירות את תקופת השואה.

התמונות של יהודים עטופים בטליתות ומעוטרים בתפילין מתבוססים בשלולית של דם גרמו לי להשתנק, זה הזכיר לי את הביקור ביד ושם, את התיאורים על ליל הבדולח ומאורעות תרפ”ט.

הכותרות והתמונות מגיעות בקצב מסחרר והראש מתמלא במחשבות והרהורים…

“אבא, אנחנו מאחרים לגן”.

הבן שלי מחזיר אותי למציאות.

אני מכין לו כריך במהירות וחושב על אותם ילדים שלא יהיה להם יותר אבא שיכין להם אוכל לגן, ועוד דמעה זולגת.

אני נותן לו יד, יוצא מהבית, ועולה לאוטו.

מנמיך מיד את הרדיו, ילד בן 5 לא צריך לשמוע את תיאורי הזוועות, אנחנו מגיעים לשער התלמוד תורה, אני בוחן את הגדרות, מסתכל על השומר, מנסה לחייך לו כמו בכל בוקר אבל לא מצליח. “שמור לי על הילד” אני אומר לו בדאגה, “אלוקים שומר על כולנו” הוא עונה לי במבט עצוב. כמה שהוא צודק.

חוזר לאוטו ונוסע לבית הכנסת, מדמיין לעצמי שיכול להיות שיום יבוא וגם כאן יצטרכו שומר.

נזכר בביקור האחרון ברומא בבית הכנסת הגדול, גדרות גבוהים, מצלמות אבטחה, עשרות שומרים מקיפים את המבנה, אז חשבתי לעצמי שרק באירופה צריך שמירה מפני אנטישמים, היום אני מבין שגם כאן, במדינת היהודים שום דבר לא בטוח, כמה אבסורדי.

נכנס לבית כנסת מחפש את המקום הכי בטוח, מתיישב ליד דלת החרום, מנסה לדמיין תמונת מצב של כניסת מחבלים לבית הכנסת, כן, אם הם הגיעו להר נוף, חצי שעה נסיעה הם יכולים להגיע גם לכאן.

מסתכל על המתפללים שסביבי, חושב על זה שיש אנשים שהתחילו היום תפילה בבית כנסת וסיימו אותה בגן עדן, כמה אני אוהב כאן את כולם, כמה מפחיד לחשוב על זה שזה יכול לקרות גם כאן, הרי אין לאף אחד ביטוח.

מניח תפילין ונזכר בתפילין של ההוא בתמונה, בתפילין עם כתמי הדם, צמרמורת.

מנסה להתרכז בתפילה, כל מילה פתאום מקבלת משמעות אחרת, כל רגע טבעי לכאורה הופך לעל טבעי, ארבעה אנשים יצאו להתפלל הבוקר ולא חזרו, אתה כן, בינתיים.

מסיים את התפילה, מנסה להתחיל ללמוד, לא, לא מצליח להתרכז, זה לא ילך עכשיו.

עולה לאוטו, מהרדיו שוב פרשנויות, חיפוש אשמים, הטלת אחריות, זה כבר נהיה דוחה: לא נמאס להם? לא נמאס לעסוק בזוטות כשמשפחות שלמות מתפרקות בבכי.

איך אפשר להתראיין? איך אפשר לדבר אחרי ארוע מחריד כזה?

הרי פתרונות, אין לאף אחד…

הכל גיבובי מילים ודפי מסרים של דוברים, אין לאף אחד תשובה כנה ופתרון אמיתי לטרור הזה. בעצם כשחושבים על זה, יש פתרון רק לאחד, לאחד והיחיד, לבמאי של כל הסצנות האלה, לאותו אחד שמוליך אותנו כמו בובות על חוטים, לאותו אחד שאנחנו שוכחים לפעמים שהוא קובע כאן את סדר היום האמיתי במדינה.

אבא, אבא שבשמיים, לא הבנו בהתחלה, נתנו מבטחנו בכוחות הבטחון והתעסקנו בהאשמות הדדיות, זהו, עכשיו אנחנו מבינים שרק אתה יכול לעשות לזה סוף, רק אתה יכול להפסיק את מראות הזוועה הללו, הבנו את המסר, מבטיחים להשתנות, אמור די לצרותינו!