
1.
זה היה ערב חג קשוח. נסיעות בצל אזעקות, אבל ההבזק שהכה בי היה שווה את הכל.
העם שלנו. אין, אין על העם שלנו.
חוזרת שניה אחורה, אל הבוקר בו נפתחה המלחמה. שבת פרשת 'זכור', אני בביתר עילית. שומעת את הקריאה 'זכור את אשר עשה לך עמלק' וחושבת כמו כולם על האיראנים, השביעי באוקטובר, חמאס, חיזבאללה, ועל כל יתר אויבנו.
בדרך חזור מבית הכנסת, אזעקה. אני עם ילדה בת שלוש ובן 9. בשני צידי הכביש בניינים, אני שומרת על ארשת פנים שלווה. אני הרי הדוגמה האישית. אל תיבהלי, אני משננת לעצמי וגוררת את הזאטוטים אל אחד הבניינים.
מתברר, שחדר המדרגות חשוף בכל צדיו לרחוב. אבל יש לי ברירה? הכל בסדר, אני אומרת ספק לי ספק לילדים שלידי, ואז נפתחת הדלת. שני בחורים עטויי ציציות צמר מתנופפות מסמנים לי: 'בואו בואו'. אנחנו נכנסים, הם מסמנים לנו לבוא לכיוון הממ"ד.
הדלת נסגרת, חשיכה מוחלטת. הם שכחו להשאיר מנורה דולקת., אחרי הכול, אף אחד לא הודיע שתיפתח מלחמה. בת השלוש פוצחת בבכי, אני מתלבטת אם היא מבוהלת מה'בומים' או מהעלטה. בחדר כמעט 20 איש, הצפיפות לא מפריעה להם, הם עוזרים לי להרגיע את הילדה.
וכמקובל בעם ישראל, נפתחת שיחה. מי אתם, מי את… משפחת אלבז, תכירו, אני לומדת להכיר. חב"דניקים, שמארחים ליטאית. אני חושבת לעצמי על מצוות הכנסת אורחים, על יהודים בעיירות של פעם שנדדו מעיירה לעיירה עם סוס ועגלה ובלילה חיפשו לעצמם מקום להניח בו את הראש.
יהודים טובים תמיד הכניסו לביתם אורחים. אבל היום, מי כמה זוכים לקיים את המצווה? להזמין בני משפחה לאירוח של שבת זה לא נחשב, אבל להכניס אישה וילדים לתוך חדר הילדים שלך - זו מצווה אמיתית.
והם עשו את זה ומכל הלב.
2.
ערב פסח. אנחנו בדרך לבני ברק. איפשהו על כביש גהה תופסת אותנו ההתרעה. מה עושים כעת? הגשם מכה על חלונות הרכב, השמיכה המוכנה תמיד לאירועים 'חגיגיים' מהסוג הזה לא ממש קורצת לי: גם לשכב בצידי הכביש וגם להתרטב עם בגדי החג…
בהחלטה של רגע אני חותכת לכיוון תחנת הדלק, מוצאת סמטה של רחוב בגבעת שמואל, מחליטה מהו הבניין הכי חדש ויציב ברחוב החד-סטרי, מחנה את הרכב ואנחנו עולים לקומה הראשונה. מביטים למעלה, גג שמעליו שמים. מתברר שהבניין נמוך. מאלתרים לעצמנו מקום בפינת אופניים, מוקפת קירות בטון, מקווים שהם יעשו את העבודה… אבל אני ממש לא בטוחה.
ואז אני אוזרת אומץ ונוקשת על דלת. ננסה, השתדלות. לא חשבתי שמישהו יגיח אחרי שכבר נשמעה האזעקה. באמת שלא.
הדלת נפתחת, יהודי עם כיפה מסמן לנו 'מהר מהר' ומפנה אותנו לכיוון חדר הממ"ד. לא נעים. הם בדרך להתארגן לחג, אמורים להגיע לבני ברק לליל הסדר. כלומר, אם יספיקו. אם אנחנו נספיק. לכו תדעו כמה אזעקות עוד מצפות לנו במקטע הכביש בין גבעת שמואל לבני ברק עצמה. אבל הם לא היססו והכניסו שני זרים לחדרם הפרטי.
אני שוב חושבת על מצוות הכנסת אורחים. וכמה היא לא קלה.
אז זו משפחת לייזרוביץ. הם סיפרו שבכל התרעה הם דואגים להותיר את דלת הכניסה לבניין פתוחה, לחסוך לחיצות על האינטרקום לעוברים ושבים מבוהלים. "אנחנו רגילים כבר", הם מסבירים ומספרים שזו לא הפעם הראשונה בה עוברי אורח נקשו להם על הדלת. אני מברכת אותם בכל ליבי, יודעת שבזכותם בגדי החג שלנו יישארו נקיים ללא בוץ… וחושבת שוב על העם שלנו.
חרדים, חילונים, אחים!
או כמו שאמר בגין המנוח: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, משה ברזני היה ספרדי מעיראק. אשכנזי, עיראקי, יהודים! אחים!"
ליטאים, חב"דניקים, דתיים לאומיים, חרדים, הבדלי השקפות כמו תהום פעורה, אבל ברגע אחד כולם מחבקים את כולם, כולם פותחים את הדלת לכולם. תצחקו כמה שתרצו על משפט ה'ביחד ננצח', ואני אומרת: כן, ביחד ננצח! תקופות קשות מוציאות מהעם שלנו את הלב! הופכות את כולנו ליהלומים!
אז תודה לכם שתי משפחות מקסימות שפתחתם לי את הדלת, ובעיקר, פתחתם לי צוהר להבין כמה אנחנו עם אחד, יחיד, מיוחד ומאוחד.