הרב ארנברג פירסם ב’חרדים 10′ – ‘מכתב גלוי’ אל אנשי הפלס, אותו הוא כותב ממקום של כנות וכאב לדבריו.
את מכתבו פותח הכותב הנכבד בתיאור עשרות בודדות של מפגינים, שעמדו בצומת שילת, ומחו כנגד מאסרו של בחור הישיבה שבחר שלא להתייצב. מראה זה לטעמו, מעורר רגש של בושה אצל הצופים. אלא שמלבד העובדה כי באותה שעה – שכזכור היתה ערב פסח – נערכו עוד הפגנות בעשרה מוקדים נוספים חשוב להבהיר כי מנין המפגינים אינו מעלה ואינו מוריד.
שכן את המאבקים למען היהדות הנאמנה, כדאי להזכיר, ניהלו תמיד מיעוטים בקרב רבים. גם אל מול היוונים [ואינני משווה בין המקרים כמובן], ניהלו את המאבק ‘רבים מול מעטים’. כימות האנשים מעולם לא שיחק תפקיד במאבקים על ענינים שברוח שאיננו יכולים להתפשר עליהם.
אלא שגם המשוואה של הכותב כי מול אותם מעטים עמדו רבים מבני הציבור החרדי שבחרו שלא להפגין – אינה בהכרח נכונה. נכון הוא שגברים חרדים רבים לא יצאו אל הרחובות להשתתף במאבק, אולם הדבר לא נובע מהתנגדות לדרכינו אלא מאדישות כללית, מחוסר עניין, לכמה מתוכם יש לצורך הענין בנים הנמצאים עתה בגיל הגיוס? משעה שהמחאה הפכה לסוג של ‘שובר שוויון’ בין שני המחנות, בוחרים רבים מבני הציבור החרדי להתרחק מן הענין הפוליטי ולהיוותר בצד החזק, זה שמוביל כרגע את החברה החרדית, והוא, מה לעשות, לא שייך למחנה ‘הפלס’.
אבל גם אם נהיה מעטים – על המאבק הזה לא נוכל לוותר. הוא בנפשינו. אנו סבורים כי אם ראשי המדינה יתרשמו כי איננו מתכוננים לוותר בכל קונסטלציה שהיא – החוק המסוכן ייגנז. כך היה במאבקו של החזו”א על גיוס בנות, כך היה בשאלת פתיחת הבריכה בירושלים, והחדרת לימודי החול לישיבות בזמנו של הרב שך, וכך היה במאבק בית הספר בעמנואל בזמן הרב אלישיב. ההוכחה להצלחתו של מאבק מן הסוג הזה: חוק פראוור להסדרת ההתיישבות הבדוואית בנגב שקרס והתפוגג בעקבות מחאה בלתי פוסקת.
משיחיות
כותב הרב ארנברג כי ברחוב החרדי נושבות רוחות של שנאה כלפינו.
אני סבור שהוא צודק. גם אני חש בכך.
אלא שהמקור לאיבה הגדולה, לא טמונה במעשינו הלא נכונים, אלא בתעמולה משולבת במשיחיות אותה לא הכרנו מעודינו. במשך חדשים ארוכים, נשטפות המדיות החרדיות השונות בגלים של משיחיות כלפי רבנים מסויימים, ויחס מאופק, שלא לומר מזלזל כלפי רבנים אחרים.
חשוב להדגיש: אינני מזלזל חלילה בכבודו של כל רב, ובטח לא בזה של גדולי הדור. אולם צורת הגשת הדברים והפיכתו של הדיון לסוג של התמודדות בין רבנים שיתד נאמן לא פוסק מלהכתירם שוב ושוב, מול היחס [או העדר היחס] אל רבנים אחרים הוא שמוביל לאותה עויינות קשה. ודי בדברים אלה.
ולבסוף, נקודה נוספת שאולי לא תמצא חן בעיניו של הכותב: המיעוט המספרי של קבוצת ‘בני תורה’ לא מחפה על העובדה כי במחנה השני, ואם להודות גם בקרב מחנינו אנו, נודעה הפתעה עצומה נוכח המספרים הגדולים להם זכינו בבחירות האחרונות. מי דימיין כי בירושלים יצביעו כ- 7000 אנשים עבור נציג ‘בני תורה’? מי פילל כי כעשרים אלף אנשים שייכים למחנה ‘הפלס’? ייתכן, אם כי זו השערה לא בלתי מבוססת, כי הנתונים הללו לא מוצאים חן בעיניהם של עיתונאים מסויימים.