לעיתים יש בכוחן של מילים פשוטות להתיר סבך של דעות, לפתור בעיות, ולהביא לסיומו פולמוס של שעות, שנדמה היה שלעולם לא הסתיים. ההבנה הזו תפסה אותי בשבוע שעבר בפאתי העיר מודיעין, בדיון מרתק עם שוטר בשם אזולאי.
הטיעון של אזולאי היה פשוט וממצה: עקפתי מכונית כאשר שדה הראייה שלי היה מוגבל.
מה פתאום מוגבל, אמרתי, היה לי שדה ראייה נפלא, ראיתי הכל, בכלל לא היה מוגבל.
אזולאי התעקש שכן היה מוגבל, ואני חזרתי ואמרתי ששדה הראייה לפחות, לא היה מוגבל. אבל אז אזולאי הביט בי ואמר, אתה יודע מה, אולי אני אתן לך דו”ח ואז אתה תבין ששדה הראייה שלך היה כנראה מוגבל באמת?
היה זה אחד מאותם רגעים נדירים בהם ההכרה מכה בך והתמונה נפרשת לפניך באחת: נכון, אמרתי לאזולאי, עכשיו שאתה אומר באופן הזה, אני באמת שם לב ששדה הראייה שלי היה מוגבל, מה מוגבל, בכלל לא היה קיים. אזולאי הנהן בראש, ואני התלהבתי, למעשה, כך הסברתי לו, שדה הראייה והמיקום בו עקפתי את המכונית רחוקים אחד מהשני כמו אהוד ברק וגבי אשכנזי, כמו אולמרט ותכנונים לטווח ארוך, כמו המחבלים והשונאים.
אזולאי רק אמר: הסברת את הנקודה שלך, שתוק וטוס מכאן.
מדוע אנחנו חווים רגרסיה מביכה, והופכים לילדים נטולי מח בכל מפגש שלנו עם שוטר? מפני מה אנחנו מחסירים פעימה כאשר מכונית משטרה נצפית בקרבת מקום? אולי כי כולנו עבריינים קטנים שרק מחכים לרגע בו יעצרו אותנו.
מכונית משטרה נוסעת, בתוכה יושב שוטר שמן ומזיע, שלא מפסיק לצחוק עם אשתו על שיירת המכוניות הנוסעת בעקבותיהם במהירות של 90 קילומטרים לשעה. מעת לעת מוריד השוטר את מהירות הנסיעה, לשמחתה של אשתו, וקבוצת הנמושות חסרי חוט השדרה, מגיבה בהתאם.
בשלב מסוים, פורץ אמיץ הלב הראשון ועוקף את מכונית המשטרה במהירות שיא של 95 קמ”ש. הוא כמובן מתבונן בריכוז קדימה, ונזהר שלא להסיט את עיניו לכיוונו של השוטר – משל רואה הוא חיזיון נדיר במעלה הדרך.
לשוטר הנוהג בניידת, אין על פי רוב את הכוחות הנפשיים להתמודד עם השוטה, אך לפעמים בשביל הספורט הוא מסוגל ללחוץ על הצופר המיוחד, הרועש, ואמיץ הלב מגיב בסדרה של תגובות פיזיולוגיות, שהופכות למעיקות במיוחד על רקע צווחותיה של האשה שיושבת לידו: אמרתי לך לא להתעסק אתם, אמרתי לך, אבל אתה חכם.
בכלל, השילוב של אשה, שוטר ודו”ח הוא מרתק במיוחד.
עם הסימון המשטרתי המורה למכונית לעצור בשולי הכביש אומרת האשה: תן לי לדבר, לאשה הוא יקשיב.
אלא שאז מגיעה שוטרת ששונאת את בנות מינה ורושמת דו”ח המזכיר את התקציב השנתי של המתנ”ס השכונתי. לידידי הטוב אריה הגיע שוטר אל החלון, והשנים, כלומר השוטר ואריה, הופתעו לשמוע את האשה מוחאת כפיים ואומרת לשוטר: כל הכבוד. תן לו דו”ח. הוא נוהג כמו משוגע. חיכיתי ליום שמישהו יעצור אותו.
השוטר הביט בפני אשתו של אריה, בבחינת הציץ ונפגע, ואמר לאריה בשקט: אחי, נשבע לך לא ראיתי דבר כזה, אתה משוחרר.
ההתמודדות עם שוטר למעשה, מתחלקת לשתי קבוצות של אנשים: האדישים המגישים לשוטר ביבושת את המסמכים, והמתחננים המספרים לשוטר בקצרה את קורות חייהם הכוללים נכות, יתמות, אלמנות, שכול, פשיטת רגל, ומחלות שאסור לומר את שמן. איוב גירסת 2014.
ההבדל בין שתי הקבוצות משמעותי במיוחד: האדישים מקבלים מיד את הדו”ח, המתחננים מקבלים אותו כעבור 6 דקות.
בין 2 הקבוצות קיים הבדל נוסף: הרגעים לאחר קבלת הדו”ח.
האדישים ממהרים לעזוב את השטח, המתחננים עוברים לתכנית ב הכוללת איומים על השוטר (לא חבשת את הכובע בזמן הדו”ח), סמנטיקה של עולם התחתון (ניפגש בבית המשפט, אתה לא יודע את מי עצרת), והבטחות ריקות מתוכן (אני את הדו”ח הזה לא אשלם. לעולם).
גם כאן מתמצה ההבדל בין שתי הקבוצות באלמנט העיתוי: האדישים משלמים מיד, המתחננים משלמים מיד אחרי המשפט.
אוכלוסיה נוספת משתייכת לקבוצת הלמדנים.
השוטר אומר: ביצעת נסיעה אחורית (רוורס) בכביש חד סטרי שלא לצורך. אני רושם לך קנס של 250 ₪. ובוגר פוניבז’ אומר בעוז: למה שלא לצורך, היה לי צורך גדול. מי אתה שתקבע לי מה הוא הצורך שלי. יש לי צרכים.
הלמדן מצליח לערער את בטחונו של השוטר, שחוזר לניידת, מתקשר, נובר בניירות, מעיין בערימה של חוברות דקות, ולבסוף הוא חוזר ומכריז: אתה צודק, טעיתי. הקנס הוא של 500 ₪.
אחד נגד מאה
להבדיל מעשועוני הטריוויה תשובה נכונה לא תמיד עשויה להועיל: “אתה יודע למה עצרתי אותך”? שאל אותי שוטר ג’ינג’י רזה עם מאות צלקות ישנות על הפנים, “כן”, עניתי, “בגלל שלא אותתי”.
“לא”, אמר הג’ינג’י.
“אולי בגלל שלא הדלקתי אורות בתקופה זו של החורף”? ניסיתי.
“גם לא”, אמר הג’ינג’י, “סתם כדי לבדוק מסמכים, אבל אני מוכרח לומר שהעלית נקודות מעניינות”.
אגב, גם טופס הביטוח היה חסר לי. הג’ינג’י סגר איתי על עיסקת חבילה יפה. בסך הכל יצא מרוצה.
שונה הוא גורלם של הנהגים הנהנים מקשרים בצמרת המשטרה. לשוטר שעוצר אותם הם אומרים מיד: אתה מכיר את יוגב עברי ממרחב ירקון? הוא גיסי, שזו אמירה מעט תמוהה כאשר היא מגיעה מפיו של חסיד ויז’ניץ עם חאלט, המספר על גיס בשם יוגב.
מכל מקום, ברוב המקרים השוטר לא מכיר, והוא ממשיך לרשום את הדו”ח, תוך שהוא מתעניין בכנות לדעת מי זה יוגב עברי. במקרים הנדירים בהם הוא מכיר את יוגב, הוא אכן מפסיק לרשות את הדו”ח לאושרו הגלוי של הנהג, אבל אז הוא מקשה: “בטח מכיר. אתה חושב שיוגב היה מסכים שתנהג ככה? אם יוגב היה פה הוא היה אומר לי לתת לך קנס גבוה יותר”.
קצת קשה להתווכח עם האמירה הזו, המגיעה מאדם שכנראה מכיר את יוגב האלמוני ממש טוב.
באירועים נדירים המגיעים לבסוף אל אתרי החדשות, מתברר כי הבדיה בדמות הפרחת שמו של יוגב עברי עלתה ביוקר, שכן השוטר מעבר לחלון, הוא, הוא יוגב עברי.