נשמה יתרה • הטור של ידידיה מאיר

 אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי הלידה היה לשלוח פרחים. לא, לא רק לאשתי. לאימא שלי. עד שאתה לא חווה את זה, אתה לא באמת מבין כמה הכרת הטוב מגיעה לאמך מולידתך. את כל זה היא עברה בלידה שלי? וואו.

וזו כמובן רק ההתחלה של ההתחלה. כי טורח גידול בנים ממש לא מסתיים, כידוע, בחדר הלידה. הוא מתחיל שם.

ההורים שלנו מחתלים אותנו, מקלחים אותנו, מאכילים אותנו, מלבישים אותנו, קונים לנו, אוספים את חתיכות הלגו הקטנות שאנחנו מפזרים על הרצפה, את שקדי המרק שאנחנו מפזרים על הרצפה, מחנכים אותנו, מגדלים אותנו, דואגים לנו. ואנחנו, הילדים, בעצם מתחילים לקלוט את מלוא המשמעות של הדבר רק בגיל מבוגר יחסית – כשאנחנו בעצמנו מתחילים לעשות את זה לילדים שלנו, שיקלטו את זה רק בעוד הרבה שנים, כשהם עצמם יתחילו לעשות את זה לילדים שלהם, שיקלטו את זה רק בעוד הרבה שנים כשהם עצמם וכו’.

 עכשיו לאבות. האמת? גם לנו אולי מגיעים פרחים אחרי הלידה. דווקא בגלל שאנחנו עומדים מנגד באותם רגעים מלחיצים, ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו (חוץ מלומר תהילים כמובן), דווקא בגלל שאנחנו כל כך חלק מהסיפור וכל כך לא – הלידה היא חוויה כה מורכבת בשבילנו. נכון, שום דבר לא כואב לנו פיזית, אבל לעמוד מול כל זה מן הצד, בלי שום יכולת לעשות משהו מועיל (חוץ מלומר תהילים כמובן), זה גם כואב.

לא פלא שהיה זה גבר, ולא אישה, שכתב על חורבן הבית את הקינה שנאמרת בתשעה באב “אלי ציון ועריה, כמו אישה בציריה”. אותו פייטן חווה מן הסתם כמה חודשים קודם אירוע מאוד משמח בביתו. לידה. אבל כשהוא חיפש את הדימוי הכי קשה וטראומטי לתיאור החורבן, הוא נזכר דווקא ברגעים האלה של חוסר האונים שלו, שם בחוץ. אלי ציון ועריה, כמו אישה, אפילו עם אפידורל, בציריה.

וידועה אותה בדיחה, שבכל לידה מצחיקה אותי מחדש, על האבא ההוא שממתין מחוץ לחדר לידה, כשמבפנים בוקעות צעקותיה של אשתו, והוא עומד מנגד ולא יכול לעשות דבר (חוץ מלומר קינות, אה, תהילים). ואז, סופסוף, הלידה מסתיימת. האחות יוצאת ומבשרת לו בשמחה: “מזל טוב, אבא, נולדה לך בת!”. והוא נושם בהקלה ואומר: “אה, ברוך השם שזו בת. היא לא תצטרך לעבור את כל מה שאני עברתי כאן בשעות האחרונות”.

 יש לי פינה חמה בלב למרכז הרפואי שערי צדק. בית החולים קיים כבר 112 שנים, אבל אותי הוא עדיין מרגש. אני כמובן מאחל לעצמי ולכל עם ישראל להיות שם רק בנסיבות כאלה, של לידות, אבל יש בעולם גם מקרים נוספים ומרכז רפואי כה מוערך וכה גדול (2,500 עובדים, 30 מחלקות) שמתנהל על פי ההלכה, מקפיד על קלה כחמורה ונחשב למוביל בארץ ואף בעולם – הוא פשוט קידוש השם.

ואין זמן שבו אפשר לראות את זה כמו בשבת. לכאורה יש את הכלל הידוע “פיקוח נפש דוחה שבת”, אז יאללה, בואו נעשה הכול כמו ביום חול. פיקוח נפש, לא? אז זהו, שכל כך לא. את מה שחייבים לעשות באופן דחוף – עושים, ואת מה שאפשר וצריך לעשות על ידי נוכרי – עושים על ידי האחות חנין מאבו גוש.

והכול תוך הפעלת שיקול דעת ומחשבה, עם המון ניסיון וכללים שעוברים שם מדור לדור, מימיהם של מייסד המקום ד”ר וולך והאחות המיתולוגית זלמה בתחילת המאה הקודמת, ועד שבת פרשת וירא תשע”ה, שבה – בין כל הצפצופים והמכשירים והמדידות והבדיקות והרישומים – הורגשה היטב גם קדושת השבת.

112 שנים זה אומר אלפי שבתות כאלה, מיוחדות, כמו זו שאני חוויתי שם.

והאופי הדתי של בית החולים לא בא לידי ביטוי רק בשמירת ההלכה. אני תמיד שואל את עצמי, האם יש בשערי צדק תנאי קבלה שונים מבתי חולים אחרים? הכשרה אחרת? איך זה קורה שמכל בתי החולים בעולם, המיילדות שהכי מזכירות באופי ובמסירות ובנועם ההליכות את שפרה ופועה, מגיעות דווקא לכאן?

 קבלת שבת וערבית. המניין הגדול בקומה 8 מקבץ לא רק את כל סוגי היהודים מכל המגזרים, אלא גם אנשים בכל סוגי מצבי הרוח: חלקם שמעו בשורות קשות ומתפללים לישועה, חלקם שמעו הרגע על שיפור והקלה, חלקם נכנסים לניתוח או מלווים לניתוח מישהו יקר, חלקם מתאוששים, חלקם אבות טריים עם חיוך מרוח על הפרצוף, וחלקם – פרופ’ שמעון גליק, אבא של יהודה גליק.

פגשתי אותו שם יחד עם רבים מבני משפחתו. זו הייתה מעין תזכורת למצב הביטחוני הרעוע. היה כמעט לא נעים לחגוג שמחה השבוע כשבכל כמה שעות שומעים על נרצח, והי”ד רודף הי”ד.

זו כבר השבת השנייה שהם עושים סביב מיטתו של יהודה, שרים לו, מדברים איתו ושמחים על כל סימן של ערנות. בבית החולים כולם מסתכלים על בני משפחת גליק, מזהים אותם וניגשים לדבר ולאחל רפואה שלמה. בסוף התפילה אני שואל את פרופ’ גליק משהו פרקטי: איך באמת קוראים לאשתו. בהתחלה אמרו להתפלל על יהודה יהושע בן ברנדה, ואחר כך השם הפך מאמריקאי ליידישאי, משהו בסגנון בריינא.

אז על מי להתפלל? “ביום יום אנחנו קוראים לאשתי ברנדה, אבל השם שלה בכתובה שלנו הוא איטא בריינה”, הוא מספר. בכתובה? כן. מתברר שפרופ’ גליק בן ה 82 הלך ופתח השבוע את הכתובה שלו ושל רעייתו מלפני עשרות שנים, כדי לדייק את התפילות לרפואת בנו.

 אם מישהו היה אומר לי שרק 24 שעות אחרי שהתינוקת הקטנה תצא לאוויר העולם אני אצלם את התמונה הראשונה שלה, הייתי צוחק עליו. אבל השבת אמרה לי את זה. ופתאום מצאתי את עצמי יושב שם אחרי הלידה, בליל שבת, וקולט עד כמה בלידות הקודמות החמצתי חלקים מהחוויה העוצמתית, בגלל כל מיני אסמסים וטלפונים ותמונות. ולא שיש לי משהו נגד צילום (בעיקר סלולרי). להפך. אבל מה לעשות, הוא שואב, הוא לוקח, הוא מסיח את הדעת.

בלידה בשבת אין את כל זה. אין למי לצלצל. אין לאן לרוץ. רק לעכל ולחוות באמת את החוויה. עד הסוף. לידה בשבת תענוג. אז נכון שאין תיעוד שלי מברך את התינוקת בברכת הבנות של ליל שבת דקות אחרי שהיא נולדה, אבל אצלי בפנים, החוויה הזאת תהיה אצורה לעד. ואני מקווה שגם אצלה.
ובלידה של שבת, גם הבשורה לשאר המשפחה היא אחרת. זו לא סתם שיחת טלפון רחוקה. זה יום שבו הולכים פיזית כדי לבשר. באחת עשרה בלילה יצאתי את מחלקת היולדות של שערי צדק ופצחתי בצעדה לילית של כארבעים דקות. קודם כול צריך לרדת מאות מדרגות בתוך הבניין, ואז לעשות את הדרך עד הכניסה לירושלים, כדי לספר לסבא וסבתא ולילדים שחיכו איתם, שנולדה להם נכדה ואחות.

זו חוויה שלא חוויתי כמותה מעולם. אתה ממש מתאמץ בשביל לשתף בשמחה. יוצא למסע. בלי קיצורי דרך. עוד צעד, ועוד צעד, והנה השכונה, והבית, והמדרגות, והדלת הנפתחת, והמבטים מלאי הציפייה, והבשורה פנים אל פנים, והשמחה הגדולה.

זה היה כל כך אחר ומרגש שהיה ממש צריך לעצור אותי, כדי שלא אצא במסע רגלי לבשר גם לסבא וסבתא מהצד השני, ההורים של אשתי, בהרצליה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’