1.
לנסוע על כביש 232 זה להצטמרר בכל מטר מחדש. לחשוב על השביעי לאוקטובר, על הגופות שהיו מושלכות כאן בצידי הדרכים - ולבכות.
עכשיו הכל פסטורלי, ירוק. אבל מבט הצידה, מערבה, מזכיר את האיום הממשי, את רצועת עזה הנפרסת מלוא כל האופק. נכון לעכשיו יש את הקו הצהוב, כמה קילומטרים בשליטה ישראלית, חורבות-חורבות של בתים הרוסים. אבל ביום בו יאמר הנשיא טראמפ 'די', ישראל תאלץ לסגת ולשוב אל המוצבים שבעוטף, ושוב יהפכו הישובים הפסטורליים השוכנים כאן סביב לחשופים בצריח.
פחות מק"מ מפריד בין קיבוץ נחל עוז והמוצב שלצידו עד לרצועה והעזתים. פחות מדי כדי להגן על חייהם בבוא יום שחור, כפי שפקד אותנו לפני למעלה משנתיים. בכניסה לקיבוץ שמירה קפדנית. לתושבים, כך נראה, נמאס להפוך למוזיאון יומיומי. הם רוצים את השקט והפרטיות.
"בעוד ישובים באזור זה המצב", הסבירה לי חיילת מהמוצב הסמוך.
לנסוע על הכביש משדרות דרומה, לאורך צידה המזרחי של הרצועה, נחשב לפני השביעי לאוקטובר לסכנה של ממש. בכל רגע נתון הייתה עלולה להישמע אזעקה, ובמקרה הטוב היו כמה שניות כדי לברוח לאן שהוא. כלומר, בעצם, אין ממש לאן.
קצת אחרי קיבוץ מפלסים, אני רואה מולי את 'אנדרטת התצפיתניות'. אלו שהיו, כך נדמה היום, חשופות בצריח, כל כך קרובות לאויבים שמעבר לגדר. ככל שאני מדרימה כך מתמלאים הכבישים יותר ויותר בנגמ"שים צה"ליים. אני רק תוהה איפה הם היו באותו יום שחור.
היום הזה עשיתי את דרכי לעזה כדי לבדוק האם יש כבר את 'הניצחון המוחלט'. עשיתי את הדרך לגבול בבטחה, בלי אזעקות, בלי חשש, ויש שיאמרו שזהו חלק מפיסת הנצחון. בחורשה שליד בסיס נחל עוז ישבו חיילים וחיילות וסעדו ארוחת צהרים. לא בטוח שלפני אסון שמחת תורה זה היה פה המצב.
אבל רק כשעמדתי על גבעה בעומק הקו הצהוב והשקפתי על בתיה העומדים על תילם של העיר עזה, הבנתי כמה השקט האופף את העוטף ואת הגבול שקרי. זמני.
אם תרצו, אולי שקט שלפני סערה.
2.
מטבע הדברים לא אוכל לומר היכן בדיוק עמדתי לצלם את הרצועה. רק אומר שמדובר במוצב צה"לי שנבנה באופן לא מאולתר בתוככי הקו הצהוב. אפילו האוכל עשה רושם. קופסאות ענק של מגוון מאכלים, מכל הסוגים הצבעים והמינים. "חלפו מן העולם הזמנים של קופסת לוף", אומר לי אחד החיילים. "יש פה אוכל משהו-משהו".
אף אחד פה אינו מוכן להתחייב שאין מתחת לרגלינו מנהרה. אסור להם לדבר על נושא המינהור, אני רק דמיינתי לי בכל רגע את החמאסניק המגיח ממעבה האדמה שולף קלצ'ניקוב. האפוד והקסדה לא בטוח שיועילו בקרב פנים מול פנים.
אבל עזבו אתכם מפחדים, ננסה להתרכז בחלק החיובי של הסיור.
ההריסות. מלוא העין, לאן שלא תביטו, הכול הרוס. חלקי קירות, שברי רהיטים, כמעט יכולתי להישבע שבובת צעצוע של ילד ניבטה אל מול עיני. אבל רגע, לפני שאתם מרחמים על ביתו ההרוס תזכרו: "החמאס התערבב בתוך ההמון, מאחורי כל בית מיושב עמדה התארגנות עוינת, מתחת למרצפות מחבואי וסליקי נשק, מנהרות מרשתות מצד אל צד והאזרחים רק היוו תפאורה מרשימה". זהו בדיוק ההסבר שניתן לי. אף אחד פה לא משלה את עצמו.
כעת, מכוח ההסכם, התותחים אינם רועמים, אבל פעילות יש כל הזמן. וגם דריכות. "על כל פעולה שלהם, הכי קטנה, אנחנו משיבים בהתאם", היה ההסבר.
ויש, יש עבודה כל הזמן.
3.
הכיפה השחורה שעל ראשו בלטה לי מיד. חרדי, בגדוד שאינו מוגדר כחרדי, אבחנתי. ניגשתי אליו. שמו מולי בוימל, הוא רס"ן במיל', והוא היה עד לא מזמן עוזרו של דוד זיני, מי שהקים את חטיבת 'חשמונאים'. בוגר ישיבות חרדיות שעשה דרך ארוכה בצה"ל ומנסה לסייע בדרך לשילוב חרדים. אתם אולי זוכרים את שמו מההפגנות ליד ביתו של הרב דוד לייבל בבני ברק, זיני הגיע לשם יחד עם בוימל.
מג"ד סיירת אלכסנדרוני סא"ל מיל' מ' סיפר לי שבוימל אינו החרדי היחיד המשרת ביחידה, יש עוד, ויש כמובן גם דתיים-לאומיים וחרדים-לאומיים.
"עד הקו הצהוב הריסות, מהקו הצהוב בתים", כך מ'.
אין בתוך הקו הצהוב שטחים בנויים? לא קיים? הכל הריסות? - שאלתי אותו.
"הרסנו הכל, ברוך ה' מה שנקרא", הוא אומר. ואיכשהו נשמע לי דתי, לפחות מסורתי. אבל הוא לא, לדבריו.
אנחנו משקיפים על כל השטח, לא נפרט איזה מקומות בדיוק ראינו, הכל הרוס מלוא כל העין. "חוץ ממחנות המרכז", שלא נהרסו, גם משום שחשדו שיש מתחת חטופים.
בכל מקום בו יש בתים, צה"ל ערוך ודרוך. "מזהים כל פעילות, אנחנו עתירי ניסיון ועתירי קרבות ומבחינתנו ברחבי רצועת עזה בכל בית היה אמל"ח וכל אחד הוא חמאסניק או תומך חמאס או שלוח של חמאס. מבחינתנו חמאס עדיין שולט, יום אחד נגיע אליו. נכון לעכשיו החזרנו את כל החטופים ברוך ה', היינו שותפים בפועל בהחזרת החלל החטוף האחרון ובשלב הבא, שיבוא במהרה אני מקווה, נשמיד כל זכר מחמאס. זה עוד לפנינו, אבל יבוא במהרה אמן, אני מקווה".
כלומר, עוד אין 'נצחון מוחלט', אני מזכירה לו.
והוא, בדיפלומטיות מרשימה צריך לציין, משיב לי. "ברוך ה' העם היהודי התברך בסבלנות, אנחנו מתקדמים לאט לאט אבל אנחנו עם הנצח, הנצחון יגיע. גאולת ישראל".
אחת הקצינות מזכירה לנו שאנחנו כעת 'תחת הסכם'. זה לא שטראמפ מאפשר לנו כעת לכבוש מחדש את עזה...
"נכון", מודה מ', "בסוף אנחנו במגבלות של הסכם, עומדים במגבלות, המציאות קצת אחרת, חוקי המשחק אחרים, ואנחנו פועלים ככל שאנחנו יכולים כדי להגן על תושבי העוטף במסגרת ההסכם. זו המציאות".
4.
תרצה לומר משהו על גיוס חרדים? אני מנסה להשחיל שאלה.
"אני יכול להגיד שאני לא מתייחס לזה, זה לא מענייני", הוא משיב, שוב, בדיפלומטיות. "את רואה את השטח הזה?" הוא שואל ומצביע לעבר שטח הקו הצהוב. "זה שטח האחריות שלי ואני עושה הכול במסגרתו, לא מתעסק בפוליטיקה, לא בגיוס, בכלום".
והצורך בחיילים?
"בגדוד שלי התגייסו ברוך ה' כמעט 100 אחוז מהחיילים, גם מי שלא בא הסביר לי קודם למה לא יוכל להגיע, אחוזי הגיוס מדהימים, יש לנו מספיק כוח אדם כדי לעמוד במשימות, מעבר לזה, גם קטונתי וגם אני בוחר לא להתעסק בזה".
אבל בתוך הגדוד ראיתי חרדים...איך הם מסתדרים?
"אלף - כולנו יהודים, וגם מי שלא יהודי הוא ברוח הנכונה. מסתדרים, מכבדים אחד את השני ומסתדרים. יש אנשים ששומרים על הגבולות, יש כבוד, יש פקודת 'שירות משותף' עובדים במסגרת הפקודות, יש הרבה כבוד הדדי וכולנו למען מטרה משותפת, כולנו ביחד למען הצלחת המשימה".
דובר צה"ל לא היה מנסח את זה יותר טוב ממך.
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
