אך לפני כחודש ימים עמדנו כולנו בבכיות ובתחנונים, העזנו פנינו – ובדמעות, כמו שבוכים רק לאבא, צעקנו ובקשנו: “זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כותבינו בספר החיים”.
כיוונו, ברור שכיוונו ומכל הלב הייתה בקשתנו. אך אילו היינו יודעים, לו היינו מתנבאים מה יקרה כאן מתחת לעינינו ומבעד לשגרת חיינו רק בעוד חודש ימים, לו היו מספרים לנו כי בתוך כמה שבועות נעבור משכול לשכול ונספוג פגיעה באזרחנו, איומה וגדולה בכמותה מזו של צוק איתן של לפני הכניסה הקרקעית, למשל.
אם רק היינו מסוגלים להבין אז כי מחבל ערבי נטול בינה וחיות ידהר בכלי ברזל ממונע הישר לעגלת תינוקת בת שלושה חודשים ויהרוג משפחה שלמה, תינוקת, ואב ואם שחזרו ברגע לסטטוס איום כבן שלוש עשרה שנות עקרות של ‘חשוב כמת’, ובשבוע שלאחר מכן במעשה נתעב זהה נקריב לעולה בחור ישיבה קדוש וטהור בנם של קדושים.
היד עוד לא מעכלת וכבר מצווה לכתוב על הירצחם של שני ישראלים נוספים, דתיים אף הם, בחדותו של סכין, כשדמם הטהור נשפך כמים ברחובות קריה, כמו מבקש מבוראו של עולם “הבט”, הבט בדמם של בניך הנעקדים על קידוש שמך, רק באשמת היותם יהודים, בני המלך.
קרוב לוודאי כי אילו היה העתיד מונח לפנינו, שערי שמים היו נקרעים ובגרון ניחר היינו משלשים ומרבעים את בקשתינו לחיים עוד ועוד, תפילה מלב מרוסק ושבור. אך לא ידענו, וטבעי היה שלא נדע. התפילה על חיים, כמוה כתפילה על החשוב מכל, נמצאת ומונחת בתמצית ליבו של אדם, שם מעמקי לב ומלשד עצמות בוקעת תפילה תמידית לחיים ולשלום ולא למוות וליגון.
אלא שכעת, ועל כך אין חולק, אנו נמצאים עמוק יותר ויותר באינתיפאדה חדשה שאחריתה מי ישורנה. יש החולקים על המושג ומעדיפים שלא להשתמש במילה המפחידה הזו ‘אינתיפאדה’ – שייהנו, אך מה שמתחולל כאן לא יוכל להצטמצם ולהיכנס לשום מילה אחרת, בדיוק כמו ש’צוק איתן’ בזמנו, נחנק למוות בתלבושת המצחיקה ששמה ‘מבצע’.
חודש מרחשוון עוד לא הסתיים וכבר סומן כחודש של טרור ופיגועים רצחניים כשהמכנה המשותף של כולם, הינו ‘תסמין המפגע הבודד’ ועל כך אין שליטה, גם לא למי שמחזיקים עצמם כצבא החזק בעולם. הטרור מכה בנו בעוצמה, בירושלים ביהודה וגם בתל אביב, עצם הלוז של החברה הישראלית.
בשל מה הסער הגדול הזה?
אלא שהשאלה העולה, קשה וכבדה מנשוא. כמו בכל שינוי וכמו בכל רגע של סכנה, מחובתנו לעצור ו’לעשות חושבים’, לעצור ולהתבונן על מה ולמה הסער הזה ברחובותינו. ברי לנו, וכך נאמרה גם הלכה כי בידוע שעשיו שונא ליעקב, ומאז ומעולם תססה בליבותיהם של בני ישמעאל השנאה והתאווה לרוצחינו נפש, אין חידוש בדבר. אלא שמסע ההרג והרצח שנפתח לאחרונה גרר טענות ומענות בדבר חילול הקודש וחילול מסגד ‘אל אקצה’ לטענתם.
יהיו שיאמרו ‘ומה בכך’ הרי רוצח הוא רוצח הוא רוצח ואין ממש בטענתם, והם צודקים. כשבן ישמעאל מתועב נוטל את חייו של יהודי באשר הוא, אחת דתו למוות ולא לחיים. אין מקום לטענה כזו או אחרת שתיתן הצדקה כלשהיא למעשה נפשע זה. אך מה לעשות והנתונים, אוי הנתונים, מצביעים על התגרות חד משמעית באומות, דבר שהביא להסתה קשה ומכוערת כלפי הציבור היהודי בארץ ובעולם, שהובילה בהכרח לתקופה הנוכחית, תקופת האינתיפאדה השלישית.
נניח לרגע לשאלה הרת הגורל האם מותרת היא או אסורה הכניסה למתחם הר הבית. נניח לרגע את איסור כרת החמור הדומה לאכילה ושתיה ביום הכיפורים ולאכילת חמץ בפסח, נניח לכל הדימויים בצד. הבה נצא מנקודת הנחה שישראל קדושים וטהורים ונאמנים לפסיקת רבניהם שהתירו את העלייה להר עד למקומות מסוימים (יש רב כזה? תמהני). אך האמנם העלייה להר מצוותה גדולה כל כך אף תמורת חייהם של ארבעה יהודים קדושים וטהורים? (ואללי שלא יהיו קורבנות נוספים), האם יש מצווה אחת מכל התרי”ג המתירה את חייו של מן דהוא?
הן אמת, הר הבית הוא שלנו והכל, אבל האם יוכלו אותם העולים ואותם המתגרים באומות לעמוד ליד קבריהם הרכים והטריים של הנרצחים, להביט בעיניהם הדומעות של ההורים השכולים ולומר “ידינו לא שפכו את דמם”? האם יוכל אותו לוחם חופש ושוויון המוציא את מרצו לעידוד יהודים לעלייה להר המקודש להביט בכל זה מן הצד ולנחור בכעס ובתדהמה מול כלי נשק המכוון לכיוונו באשר הוא יהודי?
ממש לא. ידיכם אחיי, רגליכם העולות בהר, הם שנוטלות חלק בקרב ההישרדות החדש על חיינו.