אנחנו הבסנו, אנחנו אשמים

 בעצם ימי חג החירות פירסם פרופ’ זאב שטרנהל מאמר שבו טען כי “התביעה המופנית לפלשתינים להכרה במדינה יהודית” דורשת מהם “להפנים את תבוסתם ההיסטורית ולהכיר בבעלותם הבלעדית של היהודים על הארץ כולה”. במשפט אחד תימצת את בריחת השמאל מההיסטוריה.

יותר ממאה שנים – בכל הסכם שהוצע – מתבקשים הערבים להכיר בזכות היהודים על חלק כלשהו מארץ ישראל ההיסטורית. חלק, לא “הארץ כולה”. רק איש שמאל שלא מאמין בזכות היהודים על ארצם, שבז לתוקף המשפטי והמוסרי של זיקתם ההיסטורית והדתית למולדתם האחת, יכול לתאר את התביעה הזאת כ”דרישה להפנים תבוסה”.

מי הביס את חמולות רמאללה ושכם וחברון ועזה? היהודים היו רק המכה בפטיש, משום שהאחראים לגורלם המסוכסך הם ערביי האזור עצמם. הם לא קיבלו מעולם את נוכחותנו, ועד היום משתעשעים באשליה – בעזרת שטרנהל ודומיו – שיצליחו לסלקנו, אם רק ימתינו קמעה. לכן לא יחתמו לעולם על הסכם לסיום סופי וחלוט של הסכסוך, שהרי דווקא תביעתם שלהם (ולא שלנו, למרבה החרפה) היא ל”בעלות בלעדית של הפלשתינים על הארץ כולה”. את זה טחו עיניו של הפרופסור מראות.

הדרישה מהפלשתינים להכרה במדינה יהודית נוגעת בשאלת השאלות, שחוגים בשמאל מסרבים להכיר בה: האם יש ליהודים כקולקטיב לאומי זכות – משפטית, מוסרית, היסטורית ודתית – על הארץ הזאת, לפחות על הארץ ששטרנהל מוכן להותיר בידינו? לולא ההכרה הזאת לא יושם קץ לסכסוך, משום שהפלשתינים יראו בכל הסכם שאינו חלוט המשך ל”תורת השלבים”: מיד לאחר מכן תימשך הדה־לגיטימציה של מדינת היהודים בגבולותיה הצרים.

חבריו של שטרנהל יאשימונו בגזענות ובאפרטהייד, שהרי 20 האחוזים הלא יהודים יוצרים מדינה דו־לאומית, בעוד חוקי המדינה מעדיפים בגלוי את הרוב היהודי! אני יכול לתאר בקלות את שטרנהל מגלגל עיניו בצדקנות וכותב בעד הפיכת ישראל ל”מדינת כל אזרחיה”, כלומר “מדינת כל לאומיה”, שהרי כדבריו “האזרחות נחותה ביחס להשתייכות הלאומית” (אוי, הלאומיות הזאת).

הדברים חמורים יותר. ביסוד הטענות הללו נמצאת ההנחה שהאשמים הנצחיים הם היהודים. להוותנו, חלק חשוב באליטה המתנוונת שלנו הפנים את האנטישמיות העולמית. ראו כיצד מגדיר שטרנהל את ההסכם: “המונח ‘הסכם’ משמעותו כניעה פלשתינית ללא תנאי… הפלשתינים חייבים להשלים עם נחיתותם”. מהיכן, לכל הרוחות, הגיעה התובנה הזאת?! רק קולוניאליסט מדבר כך; שהרי מבחינתו הסכם עם האדונים הוא השלמה עם נחיתות.

כנראה “הסכם ראוי” במקרה הטוב הוא כזה, שבו הפלשתינים מצמידים סכין לגרוננו ודוחקים אותנו אט אט אל הים, מעלים אותנו בספינות ומפזרים אותנו באירופה, מכורתו של שטרנהל. לקולקטיב הפלשתיני (אם יש אחד כזה) יש מדינה בירדן, מדינה בעזה, מדינונת ברמאללה ועוד היד נטויה. זו נחיתות?

הפטרונות השמאלית אינה שמורה לערבים בלבד; רשתה פרושה גם על יריביה האידיאולוגיים. שטרנהל הפנים שהוא מיעוט, אבל כפי שנעשה במקרה שרון, אולמרט ולבני, הוא מציע לבנימין נתניהו לבגוד בערכיו ובבוחריו, ולמעשה – לבגוד בשליחותו ההיסטורית: “להירשם בהיסטוריה כדה גול ולא כבנו של פרופ’ נתניהו”.

דה גול? הצחקת אותנו. אנחנו זוכרים את נאומו האנטישמי של דה גול אחרי מלחמת ששת הימים, כשהטיל ספק בעצם הצדקתה של מדינה יהודית בלב עמים ערביים עוינים, ועוד כינה אותנו “עם אליטיסטי, בטוח בעצמו ושתלטן” (מסקנה שעולה גם מקריאת מאמריו של שטרנהל עצמו…).

הפרופסור רומז לנסיגת צרפת מאלג’יריה בהנהגת דה גול. הנה ההבדל: אלג’יריה לא היתה מעולם צרפתית, בעוד ארץ ישראל, ובכן א”י היא מימים ימימה ארצו של עם ישראל. עמך שלך, שטרנהל, היית מאמין? ביחס לאנלוגיה ההיסטורית, אני מבכר להעלות על נס דווקא את עמדתו הפטריוטית הבריאה של דה גול בזמן מלחה”ע השנייה מול התבוסתנים בממשלת צרפת שנכנעו לרשע הגרמני. אם אקטואליזציה, אז עד הסוף.

• ד”ר דרור אֵידר הוא פובליציסט, חוקר ספרות ותרבות, מרצה ובעל טור ב’ישראל היום’