כשכולם התפזרו ובמליאה נותרו בודדים, מרגי דיבר מדם ליבו • שרי רוט על גנון הכנסת

21 באוקטובר 2025   

1.

מנסה להיזכר איך הכל התחיל.

לכאורה, בהושענא רבה. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה לא הזמין את גלי בהרב מיארה לנאומו ההיסטורי של הנשיא טראמפ במליאת הכנסת, גם לא את נשיא העליון השופט יצחק עמית.

בום.

לפתיחת המושב החליט להזמין את עמית, אבל על תקן שופט עליון בלבד, לא נשיא 'חלילה'. הוא מינה את עצמו, טוענים בקואליציה, אומר גם שר המשפטים יריב לוין.

לא, מה פתאום. זה התחיל הרבה לפני.

זוכרים את מסיבת העיתונאים במהלכה הכריז יריב לוין על בליץ רפורמה משפטית? אז שם, כך יטענו באופוזיציה, שם החל הכל, משם התדרדרנו על הלום.

משם? ישיבו בקואליציה. זו מערכת המשפט שלא סופרת את הכנסת וחוקיה, טובי המשפטנים כתבו על זה הררי ספרים, על הצורך בשינוי מערכת המשפט, אנחנו רק רצינו להביא לעולם את כל הטוב הזה.

זו יכלה להיות מריבה משעשעת אילולי צפו בה... אויבנו מסביב. איראן ושלוחותיה. עד שהחמאס גם ביצע את הרעיון השטני שלו ב-7 לאוקטובר.

כשאנחנו מאוחדים, מי יכול עלינו, אבל לא היינו. ממש לא היינו.

2.

איך יתכן שהקואליציה מבקשת להקים ועדת חקירה ממשלתית, כלומר לא נשיא העליון יקבע את זהות חבריה? ולכל הפחות, היתכן שלא תתאם עם האופוזיציה את ההרכבים? כך תטען האופוזיציה, יגידו תומכיה.

והתשובה תהיה: אתם תדברו על תיאום? כשהעברתם את הסכמי אוסלו על חודו של קול תיאמתם עם הימין? כשהעביר אריק שרון את חוק ההתנתקות - מישהו שאל מה חש גוש הימין? לא. אז שקט.

ואז הגיעה מ'משלת השינוי' וביצעה צעדים, דרקוניים לדעת גוש הימין... ויריב לוין, בתורו, ניסה לתרום את חלקו.

התוצאה: גן ילדים שפתח את המושב הרביעי של הכנסת, ללא הוד וללא הדר. עם יו"ר כנסת שטורח להדגיש שהשופט עמית אינו נשיא, עם נשיא מדינה שזונח את נאומו המתוכנן לטובת תפקיד גננת שמנסה לעשות סדר בילדי גן סוררים - ועם ראש ממשלה שמנסה להיות מהאו"ם.

"אין ספק שעמית הוא נשיא העליון, זו עובדה", אמר נתניהו. "אבל!" וכאן הגיעה סדרת ה'אבל' הגדול. אבל גם אנחנו השולטים, שרינו שרים, ח"כינו ח"כים שנבחרו לחוקק.

ונשיא אחד שמסתכל על הילדים הסוררים אחרי שפרק החינוך שניסה להרביץ להם כשל, ועם שפוכר ידיו בייאוש. תהיה פה פעם אחדות?

3.

כשכולם התפזרו ובאולם המליאה נותרו רק ח"כים בודדים, נשמע הסיכום העצוב.

זה קרה, כשח"כ יעקב מרגי, סגן יו"ר הכנסת, החליף את היו"ר אמיר אוחנה. "אני שמח שפיתחתם רגישות לשיח פה בפרלמנט הישראלי, ישתבח שמו לעד... אני לא הייתי כאן ואני מאד שמח שסף הרגישות שלכם התחדד, ואני מקווה שמהיום והלאה באמת תהיו רגישים לסגנון ולטונים.

"לבושתנו, ואני אומר לכולנו! לבושתנו ולחרפתנו הרמה של השיח של הבית הזה. והגיע הזמן שנטיף מוסר לכולנו! לכבודו של הבית הזה".

כל מילה. מדם ליבו.

כי אם כבר בגן הילדים, אז אצלנו בגן היתה הגננת אומרת 'שנים רבים, שנים אשמים'. אז יתכבדו שני הצדדים ליטול עשר טון של קורות, מבין עיניהם.

4.

אבל הנשיא, כמשל.

כשהציג את מתווה הרפורמה המשפטית, אחרי שעות של דיונים עם כל הצדדים, הוא ספג מכל צד מבול של 'אתה משלהם'. כלומר, מהצד השני. וזה, במדינת ישראל של ימינו, פשע ענק.

מה לא אמרו עליו? האשימו אותו, משמאל, שאינו נחוש מספיק בנושא החטופים, שאין לו אמירות חד משמעיות ונחרצות; בימין זכרו לו את הפשרה ההיא שהיתה, לדעתם, שמאלנית מדי. קפלניסטית, כפי שנוהגים לכנות התייצבות לצד שמאל.

הייתי שם במליאה אתמול. ראיתי את זה מגיע. הנשיא ישב כשבידו נאום מוכן ומלוטש, ואז נשמעו בקול רם דבריו של היו"ר אוחנה שעבר על רשימת המוזמנים המכובדים, תוך שהוא מכנה את השופט עמית 'שופט' ולא 'נשיא בית המשפט העליון'. האופוזיציה רתחה, שאגה, אוחנה זרק אותם מהמליאה בזה אחר זה לקול שלוש קריאות מהירות. ראיתי את פניו של הנשיא, הן הלכו והתכרכמו, הזעם ניבט מפניו.

כשהחל לנאום ניכר היה שההחלטה כבר גמלה בליבו. אני לא יכול לשאת נאום רגיל, אמר, ועבר לנאום "מדם ליבי".

האם מהיום יסומן הנשיא הרצוג כנשיא 'של השמאל' ולא של העם כולו? האם השמאל יתייצב מאחוריו או שימצא את נקודת הביקורת הבאה, כדי לחבוט בו גם מצידם?

ימים יגידו.

שלוש שנים נמצאת מדינת ישראל בתוך ביצה עכורה של מלחמת אחים מדממת. אתמול, באירוע החגיגי של פתיחת מושב הכנסת, הגיעה המלחמה זו לנקודת שיא נוספת. האם היא תהיה רק יריית הפתיחה לאירועים מדממים שילוו את שנת הבחירות הקרבה והולכת להתרגש עלינו, או שמא נבחרי הציבור יתעשתו?

האם נשכיל סוף סוף להבין, שאויבינו הרבים רוצים אותנו כגופות, קבורים באדמה, שמאל כמו ימין, חילונים כמו חרדים, וכוחנו רק באחדותנו?

ימים יגידו.