עכשיו המלחמה הגדולה היא: מי ישב ליד נתניהו

עם ישראל נשם שלשום לרווחה: שר התקשורת, גלעד ארדן, הסכים לשמש שר הפנים הבא במקומו של גדעון סער הפורש. ארדן קנה את כרטיס הכניסה למשרד הפנים כשנתן גיבוי מלא לנתניהו ב’צוק איתן’. גם אם לא הסכים עם כל מהלכיו של ראש הממשלה, כלפי חוץ הוא שיחק בתפקיד השכפ”ץ, ועכשיו הוא קוצר את הפירות.

בקרוב יגלה ארדן שמה ששווק לו כשדרוג הוא בעצם תיק כלכלי לא בכיר במיוחד שמהווה מתכון מצוין למריבות עם ראשי ערים; שמרחב הגמישות של השר לא תמיד נתון לשיקולו אלא לקריטריונים קבועים מראש; שראשי הרשויות שיזדקקו לעזרתו יהיו בעיקר החלשים; ושהקרב האמיתי הוא לא על התיק שהוריש סער, אלא על החלל הריק שהותיר סביב שולחן הממשלה.

כמו תמיד, על מה שבציבור נתפס כשולי, בג’ונגל הפוליטי מתנהל קרב איתנים.

הישיבה לצדו של נתניהו בישיבות הממשלה היא מושא לקרבות ולמלחמות עקובות מדם. לא פעם הוויכוח מי ישב לידו איים לפרק את הממשלה, גם בקדנציה הנוכחית (פולישוק, גירסת המציאות).

כחלק מחבילת הפיצויים לשר שרצה את תיק האנרגיה, אך הסתפק במשרד לענייני מודיעין, זכה שטייניץ כפרס תנחומים בכיסא עור הצבי שלימינו של ראש הממשלה. לימינו של שטייניץ הוצב ארדן המקופח, שנעשתה לו ג’סטה כדי להמתיק את הגלולה בגין שני התיקים המשונמכים שקיבל- פיקוד העורף והתקשורת.

לשמאלו של נתניהו יושב מזכיר הממשלה, ולידו היה מקומו הקבוע של סער. חדי העין היו יכולים ללמוד לא מעט על מערכת היחסים בין נתניהו לשר הפנים שלו מסידור הישיבה הזה. בכל פעם שחלה התדרדרות ביחסיהם שפת הגוף של השניים היתה מספרת את כל הסיפור.

אם נתניהו לא ימהר להחליט מי יאייש את הכיסא הפנוי – כמו בתיק התקשורת – תדלג השרה יעל גרמן מקום אחד, ובאופן אוטומטי תשתחל לכורסתו של השר הפורש, ופניה של השרה מיש עתיד יופיעו בטלוויזיה בכל פריים שישודר מישיבת הממשלה.

באופן מסורתי אל מול רה”מ יושבים שר האוצר וראשי הסיעות המרכיבות את הקואליציה. בממשלה הנוכחית יושבים ממולו גם שרי הליכוד ישראל כץ שנחשב לקרוב במיוחד לנתניהו, בוגי יעלון שעמד לצדו בצוק איתן, סילבן שלום, ובמרחק מה גם לימור לבנת. אם נתניהו רוצה לשלוט במסרים שיוצאים מהישיבה, הוא יצטרך להכריע מי יעבור לצד השני של השולחן.

סידורי הישיבה כחיזוק חיובי, או שלילי, היו נהוגים כבר בימי שרון. סגני השרים שתמכו בתוכנית ההתנתקות זכו לצ’ופר כפול: הם גם מונו לשרים, וגם דחקו את מתנגדי התוכנית כמו ישראל כץ, ממקומם סביב השולחן.

השר שלום, דרך אגב, שישב לימינו של ראש הממשלה בקדנציה הקודמת, גילה לתדהמתו שהמקומות לא שמורים רק בישיבתה הראשונה של הממשלה הנוכחית וכפיצוי הוענק לו הכיסא הצמוד לנתניהו במליאת הכנסת.

לפיד, שהיה טירון אז, פספס את ההתארגנות לקרב, ונותר בצד. עוד לפני שייפתח בכנסת המאבק על התקציב, יחל הקרב על הכיסא החם.

בואי גאולה, הולכים

הקריירה הפוליטית של שר הפנים היוצא עלתה השבוע בסערה השמיימה. סער, שעזב רגע לפני שעשה פה שינוי, דקה לפני שהספיק להוביל מהפך, בחר לסיים את כהונתו בנאומי פרידה שלו וממנו, באירוע חסר תקדים במליאת הכנסת. מי אמר שהוא לא עשה היסטוריה. על רקע מחיאות הכפיים של העיתונאים והמוזמנים ביציע (אלו שהגיעו) סיפר סער איך שרד את התופת והודה לכל אוהביו שבירכו אותו מעל לפודיום. ודאי התכוונו לכל מילה.

באופן מפתיע הקהל לא קרע קריעה, ומהיציע לא נשמעו זעקות תישאר תישאר. סער היה ועודנו פוליטיקאי ציני ומפוכח. הוא יודע שאין קשר בין ריבוי מסיבות הפרידה לבין רצון אמיתי של פוליטיקאים שיחזור, ושאי אפשר לתרגם את פסטיבל הפרידה למנדטים. משה כחלון עזב את החיים הפוליטיים בלי רעש וצלצולים. הוא החליט. הודיע. ניקה שולחן. ולמחרת פוף, הוא נעלם. בלי דרמות או דמעות, בלי נאומים ומסיבות. בלי קרנבל, אבל עם מנדטים.

בסביבתו של סער הרגישו בשבוע החולף שלו רק יכל, היה השר הפורש מחזיר את הגלגל לאחור. מי ששוחח עמו התרשם שהוא מתחרט, שההחלטה לעזוב הכל היתה אימפולסיבית, לא מחושבת.

כך או כך, סער יצא בחוץ וארדן נכנס לפנים. אחרי שהצליח לגרום לנתניהו לחוש מחויבות שלא שודרג מספיק בתחילת הקדנציה, סחט ממנו חברות בקבינט כפיצוי על תיק פיקוד העורף הזוטר, ואף המשיך להחזיק בכרטיס חברות במועדון היוקרתי גם כשנלקח ממנו המשרד, היה זה רק עניין של זמן עד שארדן יקבל את התיק הבא שיתפנה.

שר הפנים החדש דווקא נהנה מפוזיציית החיזור ולא חשב למסור את החלטתו הדרמטית כל כך מהר, אלמלא סגנית שר הפנים, פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), עמדה לאבד את תפקידה בהיעדר שר מעליה. כשהתברר שאין שר- אין סגן, נכנס ליברמן לתמונה. וכשאיווט מבקש לזרז עניינים, גם החלטות שחיכו חודשים מתקבלות מהר יותר ממהירות האור.

בימים האחרונים קיבל ארדן תיאבון יתר. פרט לסמכויותיו של סער במשרד הפנים, לחברות בוועדה למינוי שופטים, למקום טוב קרוב לנתניהו בשולחן הממשלה, ולאחריות על רשות השידור, התיר נתניהו לארדן להישאר חבר בקבינט, אבל השר הנשאר רצה עוד. אחרי שהואיל להישאר במולדת ולכהן כשר הפנים, חשקה נפשו גם בתיק התקשורת שבו הוא אוחז מאז הקמת הממשלה. מלכתחילה שאב את ההשראה במשרד התקשורת מכחלון, אז למה לא ללכת בדרכו ולהחזיק בשני משרדים במקביל?

ביום שלישי התבצר ארדן בלשכת רה”מ בניסיון לשמור על התיק בידיו. על סמכויות רשות השידור לא היה ויכוח. ממילא נראה שלרפורמה עוד צפויות מהמורות ונתניהו ישמח להדביק את הכישלון האפשרי לארדן. על תיק התקשורת לא הסכים רה”מ לוותר. בקלחת הזו בחשו אתמול חצי מחברי סיעת הליכוד שהפעילו לחצים על נתניהו שלא להיכנע לדרישותיו של ארדן.

האינטרסים רבים: סגני השרים בליכוד, גילה גמליאל ויריב לוין מחזיקים בהבטחה למינוי מנתניהו, וגם אקוניס והנגבי לא יזילו דמעה אם יקבלו אחזקות בתיק; שני הכצים, ישראל וחיים, לא מעוניינים לחזק את ארדן, מה גם שהאפשרות להעניק את התיק לכץ השני, האיש שיביא לנתניהו את הניצחון במרכז הליכוד, הגיונית יותר. על פניו, גם שטייניץ היה אמור להיות מועמד לשדרוג, אלא שבאותו ערב שבו הכריז סער על פרישתו, הופתעו בלשכת נתניהו לא פחות מההצהרה, ממראהו של שטייניץ על בימת הכבוד של היריב. מאז הוא סומן והוא משלם על כך מחיר כבד.

מנגד הפעיל ארדן את לחציו שלו. הוא יצא, ונכנס, והלך וחזר מלשכת נתניהו. לבסוף הושגה פשרה. ארדן הצליח לחלץ אחזקה בתיק הנחשק עוד שבועיים בלבד. מי שהתקשר לברך את ארדן ממשיך לשמוע בהמתנה למענה את הרינגטון של “הנני כאן, האיש אשר תמיד חוזר”. השר שעוד לפני שנסע כבר חזר, יסתפק בשבוע הבא בנסיעת תנחומים קצרה להיפרד מהחלום הניו יורקי במקום להסתער על המשרד הפנים ולהתחיל לקדם מהלכים שלא עשה קודמו.

בינתיים, יישאר תיק התקשורת אצל נתניהו עד להודעה חדשה. בסביבתו אמרו שיחזיק בתיק עד לבחירות. בליכוד מפרשים את זה כבחירות לראשות התנועה, נתניהו מכוון לבחירות לכנסת. לא בטוח שיצליח להיפרד מהתיק קודם לכן.

ההחלטה של נתניהו להשאיר את משרד התקשורת בידיו היא נגזרת של המהומה הכללית שפוקדת את הליכוד. החלטתו להקדים את הפריימריז לראשות התנועה חשפה את כל העצבים הרופפים במפלגה. מפלגת השלטון נתונה כעת למהומה פנימית מי יחליט על מועד הפריימריז באיזו שיטה ומתי. נתניהו רוצה פריימריז מהר ועכשיו, דנון, יו”ר המרכז, רוצה להוציא לנתניהו את המיץ, כחלק ממסע הנקמה על פיטוריו.

האדם היחיד שיכול לחלץ מידיו את התיק הוא חיים כץ, שכוחו בליכוד בלתי מעורער. אם כץ יחליט שהוא מעוניין בתפקיד, הוא יצטרך לעשות זאת לפני שינוי שיטת הבחירות בליכוד. עד שיסתיימו הוא מחזיק את נתניהו במקום הכי נמוך.

רפורמת הקינואה

אחד מעובדי הכנסת הוותיקים הגיע השבוע למשכן עם עגלת תינוק. בעגלה ישבה הנכדה שלו שבאה לראות את מקום עבודתו של סבא בבית המחוקקים, המקום שבו אמורים לדאוג לכלכלתה וביטחונה, וגם לפנסיה שלה בעתיד. באחד המסדרונות חלף על על פניהם של הסב ונכדתו שר האוצר, יאיר לפיד, שבדיוק סיים להקליט ראיון לרדיו על שמן קנולה. הסב הנרגש ביקש לצלם סלפי עם השר המזוקן. לפיד לא מצמץ. במיומנות של פוליטיקאי הוא שלף את התינוקת מהעגלה, ובמקום לשאול איך יבטיח לה עתיד טוב יותר, פנה אל הסב ושאל אם יוכל להצטלם איתה לקמפיין. השאלה כמובן נשאלה בהומור, וכך גם השיחה שגלשה לשימוש בילדים לצילומי בחירות. לפרויד בטוח היה מה לומר על כך.

שעתיים קודם לכן הצהיר לפיד על הכנסת חלב סויה ולחם מחיטה מלאה לפיקוח. נראה שחוסר היכולת להציג הישגים לציבור הביא את לפיד לנסות לייצר הישגים מידיים. פיקוח על מחירים נותן תוצאה מידית, כזו שאפשר לראות בעיניים, ולהרגיש בארנק. אלא שמישהו בסביבה של לפיד כנראה טעה בניווט הפוליטי, והביא אותו להוזיל את מחירי תפריט ארוחת הבוקר של רמת אביב ג’, לא של שכונת התקווה. באופן מפתיע הוזלת היוגורטים לא הביאה לחגיגות ספונטניות ברחובות קריית גת או קריית מלאכי.

אם אפשר ללמוד משהו מהמהלך הזה הוא שלפיד מסמן את קהל היעד שלו לבחירות הבאות לא כמעמד הביניים במובן הרחב, אלא את הציבור שאוכל מאכלי פרימיום, שותה מילקי ואוכל חלב סויה. זה מסתכם במרכז שוסטר ובבבלי. בדומה לש”ס, שמצטיינת בדאגה למגזר, נראה שגם לפיד מנסה לשמור על גרעין הבוחרים המוצק שלו, על שארית הפליטה במרכז האלקטורלי שלו. אצל נתניהו המאמצים לשימור הבייס מתבטאים בשבירה מדינית ימינה, ואילו לפיד חותך חזק לימין הכלכלי, לאלו שמחירי הקמח המלא מטרידים אותם יותר ממחיר הלחם האחיד.

הפוליטיקה הישראלית ממשיכה להתנהל כאילו היא במערכת בחירות למרות שהיא לא הצהירה עליהן עדיין. בתום השבוע השני של מושב הכנסת חלק גדול מהמוקשים נוטרל, אבל העסק עוד לא התייצב. מתחת לפני השטח נחפרות לא מעט מנהרות. יו”ר הקואליציה, זאב אלקין, פועל בהצלחה להשמדתן ולמיגורן של מנהרות חדשות. אלקין מנוסה. קשה לחפור תילים מאחורי גבו ללא ידיעתו. בשבוע הבא הוא יעמוד שוב למבחן כשתקציב המדינה יגיע למליאת הכנסת.

הנחת העבודה היא שכמו בכל שנה, התקציב יעבור, אלא שבניגוד לשנים קודמות, לפיד לא מצא עניין בביקורת נוספת עליו והחליט לצמצם את חוק ההסדרים עד כדי כך שלא נותרו בו כל כריות ביטחון. הוא העדיף להגדיל את הגירעון, ולוותר על העיזים, אך במקביל גם לא שם כסף בצד כדי לסתום את החורים שעלולים להיווצר במקרה שחברי הכנסת יצליחו במאבקם להוציא סעיפים מהחוק.

חברי הכנסת לא רוצים להצטייר כחותמת גומי לדרישותיו של שר האוצר. אם אין עיזים- הם יוציאו חוקים תקציביים שלמים. השאלה מי ישלם את המחיר של הבור שייווצר לאחר שלפיד הצהיר שלא יעלה מיסים. כל תזוזה ממתווה התקציב המתוכנן עלולה להציב את המערכת הפוליטית כולה בבעיה וכשהעסק כך כך נפיץ גם ככה, ההתדרדרות לתהום הבחירות היא אפשרות שלא נשללת בקואליציה. יותר משהדבר עלול להביא לסכסוכים בקואליציה, הבעיה האמתית תהיה עם האופוזיציה.

כדי לשמור על קשר עין עם החרדים שנותרו באופוזיציה, השאירו עם הקמת הממשלה והעברת התקציב הקודם כספים ייחודיים למען שלמות העם ויציבות המערכת הפוליטית. העברה קטנה פה, כסף קואליציוני שם. עכשיו, כשהממשלה הנוכחית מתנהלת בין הקואליציה הקיימת לבין זו העתידית, לפיד לא ישאיר כספים לקואליציה העתידית של נתניהו, וכל ח”כ או סיעה שיבקשו לגזור קופון מחוק ההסדרים, עלולים להביא לפיצוץ העסק.