ב-1970-1990 נולד כאן דור מפונק, ללא שום תודעת חיסכון”

גם אם לא נלך עשרות רבות שנים אחורה, נמצא כי בשנת 2000 עמדה ההוצאה החודשית הממוצעת למשק בית על 9,749 שקל, בעוד בשנת 2013 עמדה ההוצאה החודשית של משק בית על 17.6 אלף שקל (נתוני למ”ס).

“בעבר הסתפקנו במעט. במעברות של שנות ה-50 להורים לא היה אפילו ביטוח רפואי. כילד, לא ציפיתי מאבא שלי לשלם עבור כרטיס נסיעה באוטובוס”, אומר פרופ’ אהרון נמדר, היום דיקן בית הספר לנדל”ן במכללת נתניה.

“בעצם, לא מספיק שההורים עוזרים לילדים בהון העצמי לרכישת הדירה. בגלל שהבנקים נותנים משכנתא רק ל-20 שנה ההחזר החודשי של הילדים גדול, וההורים עוזרים לילדים גם בשוטף, מה שבא על חשבון הפנסיה שלהם”, מסביר פרופ’ ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר והיום דיקן הפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו.

“עכשיו הם צריכים לקחת כספים מהפנסיה ולרדת ברמת החיים של עצמם, כדי לעזור לילדים. בהרבה מקרים הילדים גרים אצל ההורים, ההורים קונים טיטולים לילדים, אין כסף למעון אז ההורים שומרים על הנכדים, ורמת החיים שלהם יורדת”.

רונן מנחם, מנהל מחלקת אסטרטגיה בבנק מזרחי טפחות, מוסיף: “רמת החיים עלתה, ובסל צריכה ממוצע אנחנו מוצאים הרבה דברים שלא היו קיימים בסל של דור ההורים. אנשים חוסכים כאשר התמריץ לחסוך גדול. להורים היה תמריץ לחסוך, אך לדור הילדים אין יכולת לחסוך. בדור ההורים השינויים בשכר היו מרכיב משמעותי בשיקול הדעת אם לרכוש דירה, בעוד אצל דור הילדים השיקולים הם בעיקר שיקולי הון עצמי ויכולת ההורים לעזור”.

“רמת החיים עלתה בצורה משמעותית”, אומר הכלכלן יעקב שיינין, מנכ”ל ‘מודלים כלכליים’. “ההכנסה גדלה אך גם הרגלי הצריכה ורמת החיים. הסטנדרטים השתנו. לזוג שמרוויח יחד 20 אלף שקל ברוטו, שהם אפילו לא 15 אלף שקל נטו, וצריך לשלם שכר דירה ולגדל ילד, אין סיכוי לגייס הון עצמי אם אין להורים שלו יכולת לעזור.

“התוצאה היא שזוג כזה הופך מיואש, והדבר מביא לבזבזנות. אנחנו לא בזבזנו כי יכולנו לקנות דירה, ושילמנו משכנתא, אז לא נותר כסף לבזבוזים. אבל מי שמראש יודע שלא יכול לקנות דירה, מעדיף לשבת במסעדות ולנסוע לחו”ל”.

שמאי המקרקעין עדי צביקל סבור כי האשמה מוטלת גם על ההתנהלות של הזוגות הצעירים: “אי אפשר שלא להבחין בפער של תרבות הנהנתנות המאפיינת את הדור הצעיר היום, לעומת תרבות החסכנות של דור ההורים. היום צעירים מוציאים כסף בלי קשר לעלות המחיה. המסעדות בערב מפוצצות בבני 30 שמשלמים מאות שקלים לארוחה.

“היתפסות לייאוש תורמת למשטר בזבזנות. אם זוג צעיר וחרוץ היה חי בצמצום במשך חמש השנים האחרונות, עם נכונות לחסוך כסף ולא לבזבז, הוא יכול היה בחמש שנים, עם תשלום שכר דירה, לחסוך 200-300 אלף שקל. נכון שמדובר בהון עצמי לרכישת דירה צנועה, לא בשדרות רוטשילד בתל אביב, אבל דירה יפה במרחק של עד שעה מתל אביב ב-700 אלף שקל. יש דירות בסכומים האלה בגדרה, חדרה, פתח תקווה ואפילו בתל אביב.

“לדירה כזאת צריך הון עצמי של 200 אלף שקל עם עזרה קטנה מההורים. שזוגות צעירים ישאלו את עצמם קודם כמה הם שילמו על החתונה שלהם, סכומים שמגיעים היום בשקט ל-150 אלף שקל לערב אחד, או כמה שילמו על השכרת שמלה לחתונה, סכומים שמגיעים ל-10,000 שקל. כלומר, האמירה שאין לזוג צעיר אפשרות לקנות דירה היא לא נכונה ונגועה בהרבה פופוליזם”.

וצריך לזכור עוד משהו. העובדה שאנחנו שולחים היום את דור הילדים לגור הרחק מהמעגל הראשון והשני, למקומות כמו קרית גת או יקנעם, פירושה בדרך כלל גם מרחק מההורים ומיכולתם לסייע ביום-יום בגידול הנכדים, מה שגם כמובן עולה להם לא מעט כסף.

גם היזם הוותיק, מנכ”ל אזורים לשעבר איתן סורוקה, סבור כי הפערים ברמת החיים בין דור ההורים לילדים הם משמעותיים.

“הדור שעלה לארץ בין 1930 ל-1950, חי בצנעה, בחסכנות, וחסך פרוטה לפרוטה עבור הילדים. קניית דירה לילד היתה ערך חשוב עבורם, ומספר הילדים אז לא עלה על שניים. זה דור שהצליח לרכוש דירות עם משכנתאות שנשחקו באינפלציה. גם מי שנולדו בישראל בין 1960-1940 היו כבר בעלי דירות בגלל העזרה שקיבלו מהוריהם, ואלה גם קיבלו ירושות מהוריהם.

“הבעיה היא בדור שנולד בין השנים 1970-1990. זהו דור מפונק שגדל בתנאים יחסית נוחים. דור שמאופיין בבזבזנות ללא שום תודעת חיסכון, דור שמוציא את כל כספו על צריכה שוטפת, ולכן לא יוכל לסייע לילדיו ברכישת דירה.

“יש לזכור שמחירי הדירות עלו משמעותית, כך ששתי עובדות אלה מרחיקות את האפשרות לסייע לילדים ברכישת דירה.

“הדור הזה משועבד לתשלומים ולאשראי שלקח לצורך רכישה וצריכה. לדור הזה גם אין פנסיה תקציבית והפנסיה הקיימת נמוכה. גם מקום העבודה שלו כבר לא מובטח כפי שהיה בעבר. צריך גם לזכור שתמונת העושר בישראל השתנתה, ויש צעירים שצברו כסף בעיקר בענף ההיי-טק.

“צעירים אלו משבשים בעיני הציבור את התמונה, אבל צריך לזכור שזהו מיעוט שאינו משנה את המגמה”.