להכניס אורחים בלי אינטרסים
ביערותיה הקרירים של רוסיה, מקרטעת כרכרתו של אייזיק הגביר. ידיו המיומנות של העגלון מנצחים כל סופה ודוחים כל סערה. זה עתה שב מיודעינו הגביר מהיריד הידוע בלייפציג באמתחתו מאות ואלפי רובלים ובליבו שמחה וצהלה. אך דא עקא ותנועה בלתי רצונית של אחד הסוסים שיברה את אופן מרכבותיו והשביתה את העגלה. החזיק אייזיק את ראשו בשתי ידיו ומירר בבכי. לא על עלות תיקון המדוכה ביכה ולא על בזבוז זמנו. היה הגביר ירא השמיים מיילל על השבת המתקרבת ובאה.
הן אמת שמעולם לא יצא לדרכו מבלי לחשב חשבונות שכאלו ותמיד הותיר לעצמו די זמן על מנת שיגיע לביתו קודם השבת, אלא שהמצב אליו נקלע שלא באשמתו העיב על שמחתו רבות. והנה לנגד עיניו בקתה דלה ובמשקופהּ מזוזה, אות היא כי בני בניו של אברהם דרים כאן ובוודאי יושיעוהו. אך כשהביט הגביר שנית בבקתה הרעועה חוורו פניו, הכיצד יבקש ללון ולאכול במקום שהפרוטה אינה מצויה.
עודו מהרהר בדבר והנה בעל הבית יוצא לחצרו ורואה את אשר לפניו, מבין הוא מבלילי משפטיו של העגלון הלחוץ את שקרה ובלי להסס מזמינם לשבות בביתו כשמבט ‘אי הנעימות’ שבפני העשיר לא נעלם מעייניו. בחוכמתו פונה המארח לשני מוזמניו ובפיו הודעה “על שולחני תסעדו וממזונותיי תאכלו. אך זאת דעו כי במוצאי השבת עליכם לשלם טבין ותקילין עבור שהותכם בביתי סך חמש מאות רובל כסף” אמר והלך. עיני הגביר -שהיה רגיל במסעדות יוקרה- נפערו בתדהמה. סך עצום שכזה מעולם לא בקשו הימנו בבתי הארחה השונים ואף לא במתקרב לכך.
כעסו על מעשה הניצול של בעל הבית היה גדול. אך לא אמר דבר, כלום ברירה הייתה לו. ובמהלך השבת שהונעמה בחביבותו של בעל הבית, הדריך אייזיק את עגלונו לבקש כפל מכל מנה ולדרוש את היינות המשובחים ביותר “אולי אם נעשה כך” אמר “נגיע בחשבון לסכום אותו דרש בעל הבית”. והמארח נחפז לכל בקשה ומנעים את זמניהם לבל תעלה תלונה חלילה על שפתייהם.
במוצאי השבת, כשהוא שבע ודשן ניגש הגביר לתיקו האישי ומוציא הימנו רובל אחרי רובל עד שהגיע לסכום הנקוב עבורו ועבור עגלונו ומגישם לבעל הבית. מה רבה הייתה הפתעתו כשנתקל בסירובו של המארח ליטול אף פרוטה אחת. וכזאת הסביר להם בעל הבית “היות ובמצוות הכנסת אורחים חפצתי והיות ופניכם היו מלאי בושה, החלטתי בליבי כי הדרך היחידה למנוע את עוגמת נפשכם הינה דרישת תשלום עבור האירוח בשבת, כך תרגישו כסועדים ולא כאורחים”.
***
אחת המצוות הגדולות ביהדות הינה ‘הכנסת אורחים’. רבים תמהו ואף תהו מה יש בה במצווה זו שגדולה היא אף יותר מהקבלת פני שכינה. ומדוע אין בצקלונה של היהדות בין נבכי תרי”ג מצוותיה, עוד מצווה גדולה וחשובה כזאת הדוחה את פני השכינה ומעדיפה את קיומה?
ובכלל, קושיה גדולה היא על שיטת הרמב”ם הסובר כי בעל בית שלא מלווה את אורחו ביציאתו לא קיים כלל את מצוות הכנסת אורחים. עד כדי כך? האם לא די בקיום המצווה בעצם נתינת אופציית האכילה והלינה? האם אדם שטרח כל כך הזיע והתרוצץ בין חדרי ביתו על מנת לכבד כיאות את אורחו אלא שלא ליווהו בצאתו, כבר לא קיים מצווה חשובה זו הדוחה הקבלת פני שכינה?
ואף המיימוני עצמו בקריאתו את פרשת וירא ואת גדולת אבינו אברהם תמה על אתר, והלא אברהם בפועל לא קיים שום מצווה. שהרי לא בני אנוש יש כאן אלא מלאכי אש ושרפי אלוקים שאינם כלל בפרשת אירוח אכילה ולינה. ואם כן התמיהה גדולה שבעתיים האם על מצווה שלא קוימה בפועל ולא מומשה יתכן לומר שגדולה מהקבלת שכינה?
מכח זאת ועוד, מסיק הרמב”ם ובדעתו מהלכים אף בעלי המוסר כי מצוות הכנסת אורחים נמדדת דווקא בכוונתו של האדם ובטוהר במחשבתו – ובזה שונה היא משאר המצוות שעיקרן פעולתן. לפיכך דווקא מצווה זו גדולה מהקבלת פני שכינה וחשיבותה לעין ארוך אף אצל אברהם אבינו, כי בכוונתו ובמחשבתו הזכה, קיים את המצווה לפרטיה ומה לי אם אורחיו ערבים, יהודים או מלאכים.
אשר על כן, אדם המלווה את אורחו ביציאתו מוכיח לו ולמתארח בדימוס ,כי מחשבתו וכוונותיו נקיות הן ונטולות אינטרסים כאלו או אחרים. לא דעתי על ביתי המבריק והמצוחצח יש כאן, ועל מצעיי המגוהצים שנפרשו למענך. אלא על הרגשתך ונוחיותך האישיים דעתי מכוונת, לפיכך הנני מלווך ומנעים צאתך.
תגובות
אין תגובות