הפגישה שנערכה אמש בבני-ברק בין יו”ר תנועת ש”ס, ח”כ אריה דרעי, ליו”ר לשעבר, ח”כ אלי ישי, החזירה אותי אל מחזה דומה, שהתרחש לפני שנה, ב-30 לאוקטובר 2013: הפגישה הראשונה של ‘בני הזוג’, שהתקיימה בחדר סיעת ש”ס בכנסת.
פגשתי את אלי ישי רגע לפני שנכנס פנימה אל הפגישה. הוא היה נראה מתוח מאוד. על פניו ניכר היה שהגיע לפגישה כמעט בלית ברירה, אבל הוא אינו מעניק סיכוי או צ’אנס. בפועל, מה שאמר בפיו – היה שונה בתכלית. בעוד הפנים שדרו שחור, הפה שידר ורוד.
קודם שנכנס עוד שמר על שתיקה. כשיצא – דיבר גם דיבר.
“סיכמנו שניפגש בהמשך… נעשה הכל כדי לשמור על התנועה… אמרתי עוד לפני הפגישה שיש הבדל בין אלי ישי הפרטי,שמתעלה מעל כל שיקול של אגו, לאלי ישי הציבורי. אלי ישי של עם ישראל, אלי ישי של מרן. נעשה את הכל למען עם ישראל”.
העיתונאים שאלו: זה יחזיק מעמד? ואלי השיב: “בעזרת ה’ כן…”
החזיק מעמד? ממש לא.
מתברר שאי-אפשר בפגישה אחת מתוקשרת, לסיים יריבות של 14 שנים.
אז, לפני שנה, היה ברקע כעס על מידורו של אלי מהלוויית הגר”ע יוסף זצ”ל ומעצרת סיום ‘השבעה’.
כמו היום, כבר אז הבין אריה דרעי כי אם הם לא יהיו תלויים זה בזה, הם יהיו תלויים זה לצד זה – ושניהם לצד גופתה של תנועת ש”ס. כיוון שכך, החליטו להתאמץ כדי למנוע פילוג.
אלא שמה שהחל בכעסים קטנים על שתי עצרות, הלך והעמיק במהלך השנה שחלפה לכדי סכסוך של ממש. בישיבות סיעת ש”ס האחרונות, השניים אפילו לא החליפו מילה ביניהם. במליאה הם נצפים ישובים זה ליד זה, אבל במרחק שנות אור. לא פעם מסובב אריה דרעי את כיסאו לעבר היושב לצידו מהצד השני, ח”כ יעקב ליצמן, ונראה שהוא מתקשה לצפות בפניו של היושב מימינו, ח”כ אלי ישי.
מה שעבד לפני שנתיים
אפשר להבין לליבו.
במשך 13 שנה, מאז נזרק אל תוך כלא ‘מעשיהו’, נאלץ לראות את אלי ישי שולט במוסדות אותם הקים בעשר אצבעותיו. עד מהרה החלו גם השינויים בשטח. מי שנחשד באהבה יתירה לבוס הקודם – סולק בבושת-פנים. מעטים הצליחו להלך בין הטיפות ולשרוד. ואריה, כאוב גם כך בשל מאסרו, נאלץ להתבונן בנעשה מעבר לסורגי הכלא, ואחר-כך, כשהשתחרר, מעבר לחלונות ביתו שבעבר השני של רחוב הקבלן – מבלי יכולת להושיע.
אז, בדיוק כמו אתמול, הייתה הודעת דוברו של אלי ישי מנוסחת כך: “ח”כ אלי ישי נענה לבקשתו של ח”כ אריה דרעי לקיים פגישה ביניהם. ח”כ ישי פועל למען הצלחת תנועת ש”ס ושמח לתרום מניסיונו ידיעותיו וקשריו לכל אדם השותף למטרה זו”.
“כל אדם”, אם לא שמתם לב. לא יו”ר התנועה.
אז, כמו היום, לא טרחו דובריו של אריה דרעי לתקן כי היוזמה לצעד ההתקרבות הייתה, אם כבר, משותפת. בטח לא יוזמה חד-צדדית של אלי ישי.
אם אז, לפני שנה, היה אדריכל ניסיון הפיוס אריאל אטיאס, היום היה זה השטח. ואולי יותר מכל, האיומים המרומזים על הקמת מפלגה.
מה שעבד לפני שנתיים על אנשי ביתו של הגר”ע זצ”ל והוביל אותם לשכנע את הרב להחזיר את אריה הביתה – עובד גם היום. הדבר האחרון שחסר לש”ס, המדממת גם כך מאז הלך מנהיגה לבלי שוב, הוא פילוג.
בעוד אז היה זה בעיקר אריאל אטיאס, ששב והסביר לרב עובדיה, כי יהיה זה אסון באם דרעי יקים מפלגה, כאשר מי שסייע בידו במסע השכנוע היה הרב יעקב סיני, חתנו של רבי משה יוסף (שסבר אז כי נכון יהיה להחזיר את דרעי אל התנועה, לא בטוח שהוא ממשיך לחשוב כך גם כיום) – היום עושה זאת ובהצלחה השטח עצמו.
המריבות בין שני המחנות – מחנה דרעי מול מחנה ישי – אוכלות כל חלקה טובה. היריבות באה לידי ביטוי בולט בקבוצות הוואטסאפ, אבל הקבוצות הן רק הראי למה שרוחש-גועש מתחת לפני השטח. אפילו באירוע ה’אחדות והגיבוש’ שנערך בשבת האחרונה במלון כנען שבצפת, קשה היה להתעלם מההסתודדויות והלחישות של ‘אנשי ישי’ – אנשים שעוד נותרו פעילים במפלגה.
אריה, יזקוף זאת, מן הסתם, לזכותו. אני, הוא יגיד, שלא כמו אלי, לא מיהרתי לסלק אנשים ממקור פרנסתם, ואם הם יישרו קו ועובדים יפה, השארתי אותם על מקומם.
למה צחק אריאל אטיאס
על מה שוחחו השניים אמש?
מאחר והם שומרים על זכות השתיקה, ניאלץ לנחש, כפי שעשינו גם בפגישה הקודמת. מן הסתם, העלה ישי את טענותיו על התחושה כי הוא מורחק מזירות ההכרעה במפלגה. בפגישה לפני שנה, הזכיר דרעי לישי כי העניק לו כמה אפשרויות להשפיע בערים שונות במהלך מערכת הבחירות המקומיות, וכי לא נענה בחיוב. אלי אולי שתק, אבל בליבו הזכיר לעצמו את העובדה שאפילו תקציב לסנדויצ’ים לחלק לפעילים לא הועבר.
דרעי, מן הסתם, שמר על חגיגיות השעה. הוא לא טרח להזכיר כי מאחורי גבו ערך אלי ישי סיורים מתוקשרים בשטח של ש”ס, בהתנחלויות, ובעוד מוקדי כוח, כאילו הוא עדיין יו”ר בפועל. האם ישנה אלי ישי ממנהגו זה? אני בספק.
אז רגע לפני שאתם שולפים את השמפניה וחוגגים את ‘פגישת הפיוס’ של אמש, הייתי ממליצה על פרק זמן של המתנה. המשך שהייה בחדר האטום, למקרה של הפצצה חוזרת. ההערכות הריאליות הן שמדובר רק בתרגילים על הלוח (ובתקשורת).
אל תשכחו: בסופשבוע האחרון, בפני ח”כים ופעילי שטח, שלח דרעי את ישי לפינה, תוך שהוא מציג עצמו כ’רודף שלום’, כמי שמושיט ידו לאחדות התנועה, כאיש הטוב של הסיפור הרע. אלי מצא עצמו יושב ליד שולחן הכבוד נבוך.
אפילו אריאל אטיאס, אדם פיקח שלא מדבר כשלא צריך, חייך ספונטנית ובלי שליטה. זה הצחיק אותו לשמוע את דרעי משבח את ישי, מקלס את עבודתו רבת השנים בשטח, מפאר ומרומם את הצלחתו הכבירה. ברור היה לו, כמו לכולם, כי מדובר במשחק מתוכנן מראש, משחק של ‘אין ברירה’.
העם רוצה שלום? דרעי רודף שלום. מבחינתו, שאלי ישי ייעלם מן המפה, אבל אלי ישי מסרב להיעלם – והפך, בשנה האחרונה, לכאב הראש הכי גדול של התנועה.
פעם הוא מבקר במפעל מגבות, ופעם במפעל נשק. פעם עם פעילי כיפות סרוגות, ופעם עם רבני ש”ס. לך תתנהל מפלגה , כשמישהו חותר לך מתחת לפני השטח ומעל דפי העיתונות.
וכשהתקשורת חוגגת – הסקרים בועטים. במצב שכזה, מצב של אין ברירה, נאלצים לתמוך גם בראשל”צ הגר”ש עמאר במירוץ אל כס הרב הראשי הספרדי בירושלים, כמו גם לחבק חיבוק את אלי ישי, שנוא הנפש משכבר הימים.
אחרי מהלך כזה, הביט הקהל לעברו של אלי ישי. מצפה להרמת הכפפה מצידו.
ישב אלי ישי במשך ארבעה ימים עם טובי יועציו, וחיפש את הדרך הטובה ביותר להציג חיבוק נגדי. האם זה ייעשה מעל המרקע, בערוץ 2, בנאום ל’אומה’? ואולי ברדיו הבית שלו ‘קול ברמה’? בסוף התקבלה ההחלטה להכריז על פגישה חשאית (שתודלף לתקשורת על ידי אנשי ישי רבע דקה אחרי שתסתיים, בעצם לפני שתסתיים), במהלכה ישיב אלי בדברי כיבושין, שלום ושלווה, אחדות ורעות. אחר-כך גם ידדה מכלי תקשורת למשנהו ויספר על מאמציו הכבירים למען השלום.
אהבה בין אמנון לתמר
ומה הלאה?
אז זהו, שאין הרבה הלאה. מדובר, בעצם, בעיקר במשיכת זמן. אלי ישי לא יכול לקום מחר בבוקר ולהכריז כי הוא מקים מפלגה (תצליח או לא, מה יש לו להפסיד). הוא תלוי בשיגיונות נתניהו, שעדיין לא החליט אם הוא מפזר את הקואליציה הרעועה שלו. יועציו מספרים לו על מצבו העגום של משה כחלון, ש”יושב על המדף זמן רב מדי”. תרוץ רק ברגע המתאים לך, אומרים לו.
יום חמישי האחרון היה היום הכי לא מתאים לפתיחה במירוץ. גם הימים הקרובים, מוקדמים מדי. עוד לא בחרו יו”ר לליכוד, אפילו פריימריז לא התקיימו שם.
אז מה עושים בינתיים? מנהלים תהליך שלום. קובעים פגישות סודיות, מדליפים עליהן, מתרוצצים מערוץ לערוץ, מצטלמים, מתחבקים, אומרים שלוש פעמים “למען מרן”, “למען כבודו”, “למען רצונו” – וברגע האחרון מוצאים את הדרך לפוצץ. הכל.
“האהבה ביניהם היא כמו האהבה בין אמנון לתמר”, אמר לי הבוקר ח”כ מש”ס. “תלויה בדבר. לגמרי”.
אז או שהתהליך יחזיק עד ליום הבחירות (יום אחר-כך, אם רק יוכל, יעשה דרעי הכול כדי לסלק מעל פניו את המטרד, קשה לנהל ככה תנועה), או שיתפוצץ הרבה קודם. אם ‘השלום’ יחזיק עד לבחירות, היכונו להרבה מאוד תמונות נוסח ‘השלישיה המחייכת’ של הבחירות הקודמות. אריה-אלי יגיעו, כמעט קשורים בחבל, לכל אירוע, ירקדו על הבמות מעיר לעיר, ויגידו ‘כוחנו באחדותנו’ לא פחות ממאות פעמים. אולי אפילו יספרו שהרב בא להם בחלום ואמר שזה בדיוק “מה שהוא רוצה”.
יום אחרי הבחירות הכינו את הטישו. נגבו לאחד מהם את הדמעות.
וסליחה שהחרבנו את החגיגה.