מחתרות ושדוכים • הטור של סיון רהב מאיר

 בשבוע שבו לא קוראים בתורה פרשה חדשה, אלא מתרכזים בחג הפסח וב”הגדת לבנך”, הנה סיפור שכולו קשר בין הדורות: יום שלישי שעבר, שבע בערב, בית כנסת “אחדות ישראל” על שם לוחמי המחתרות, מרכז ירושלים. בכניסה גרם מדרגות תלול מאוד, שכבר עליו מצטופפים אנשים רבים, מנסים להיכנס פנימה. “שאלו אותי אם אני מתרגש”, מהדהד בתוך אולם בית הכנסת קולו של הרב בנג’י לוין. “ובכן, בטח שאני מתרגש. אחרת הייתי מדבר בעל פה ולא כותב מראש. אני מתרגש מאוד”. גם עם הדפים ביד, קולו רועד מדי פעם. לא פלא. הערב בדיוק חל יום השנה ה־ 45 לפטירת סבו, הרב אריה לוין, הרב המפורסם של האסירים והמחתרות. ובדיוק היום, בשיאו של אירוע האזכרה השנתי, הנכד מתמנה לתפקיד שהסב נשא בו — רב בית הכנסת הזה.

  כשהוקם בשנות הארבעים, היה המקום שוקק חיים. הוא עדיין לא נקרא על שמם של לוחמי המחתרות, הוא פשוט היה שלהם. אנשי האצ”ל והלח”י השתמשו בו גם כמקום תפילה והתכנסות ודיונים ציבוריים, וגם כחמ”ל. מתחת לארון הקודש, מאחורי כמה קרשים פשוטים, הסתתר סליק. “הרבה תפילות נאמרו כאן בכוונה עמוקה, אל מול ספר התורה, בטרם קרב או לפני שליחות עלומה”, סיפר בעבר הגבאי המיתולוגי של המקום, לוחם האצ”ל יוסף ויטלזון ז”ל. “הלוחמים היו רצים במעלה המדרגות התלולות ונכנסים אל בית הכנסת, רק כדי לזכות בכמה דקות שלווה. כשנפלו בפעולות מסתוריות ומסוכנות, וההורים חששו לשבת עליהם שבעה בגלוי, הם באו לכאן להתאבל בסתר”.

עם קום המדינה, חשו מי שלא היו ב”הגנה” ובפלמ”ח שההיסטוריה המפא”יניקית מדחיקה אותם. הם מצאו נחמה כאן, במפגש החברתי וגם בפעילות הנצחה. את כל ההכרה שהממסד לא נתן להם, הם קיבלו על קירות בית הכנסת: ז’בוטינסקי, פיינשטיין, ברזני והרוגי אלטלנה מונצחים כאן, לצד עוד מאות חיילים אלמונים. הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין הפך אז באופן טבעי לרבם. את המתפללים החיים הוא הרי ביקר בכלא בזמן המנדט, ועם אלה שעל הקיר הוא היה עד הדקות האחרונות לפני העלייה לגרדום, בוכה איתם ואומר ביחד “שמע ישראל”.

השנים חלפו, הממסד התחלף וגם ההכרה הגיעה. לא פחות משמונה רחובות בירושלים קרויים על שם מתפללי בית הכנסת, ו־ 19 מהם זכו באות יקיר ירושלים. זו יופי של מורשת, אבל לך תשלים איתה מניין. מה עושים בשנות האלפיים עם בית כנסת יצחק שמיר ומנחם בגין ז”ל נהגו לפקוד? איך שומרים על צביון כל כך מיוחד, כשאנשי המשפחה הלוחמת עוברים לעולם שכולו טוב? הגבאי ויטלזון היה יוצא לרחוב לחפש עשירי למניין, ולפעמים גם שמיני ותשיעי. הוא הסביר שזו הצוואה שהרב אריה לוין מסר לו כשנפטר: לשמור על בית הכנסת מכל משמר.

 ואז, במפתיע, החלה תקופת הרנסנס. שלושה סטודנטים מדירת רווקים בשכונת נחלאות הגיעו, נדלקו, והפכו את בית הכנסת המתרוקן לסצנה לוהטת. “הבנו שאם אנחנו מגיעים אנחנו מקיימים את הצוואה של הרב אריה לוין”, שיחזר השבוע אחד מהשלושה, ארנון מאיר. “איך אפשר לא להגיע כשאתה מקיים את הצוואה שלו? אבל היה שם עוד משהו. נדלקנו על ההווי, על הסיפורים שלהם אחרי התפילה. בכל שבת בבוקר הם עורכים שולחן עם שירי שבת ושירי מחתרות ומעלים שם חוויות מימי המנדט הבריטי שאי־אפשר היה לשמוע בשום מקום אחר. התחלנו להביא חברים ותוך כמה שבועות ויטלזון לא חיפש עשירי למניין, כי כבר לא היה שם מקום, אפילו לא בעמידה”.

חילופי הדורות בין הימין החילוני הוותיק לבין הציונות הדתית הצעירה אופייניים כנראה לא רק לבית הכנסת הזה. ועכשיו, הצעירים ביקשו לעצמם גם רב, ומצאו את נכדו של הרב אריה, מייסד ארגון “גשר”, הרב בנג’י לוין.

  התמהיל בהכתרה בשבוע שעבר היה יוצא דופן: ילדיו של הרב בנג’י לוין יושבים בשורה הראשונה, צעירים חרדים במגבעות. לצידם ותיקי מחתרות שאינם דתיים, ואיתם למעלה ממאה מצעירי הציונות הדתית. “אחדות ישראל היא לא רק שם בית הכנסת שלכם”, אומר להם הרב הראשי דוד לאו בנאום הברכה שלו. “אחדות ישראל זה המוטו שלכם”.

ספק אם הרב הראשי יודע שבשנים האחרונות יש לבית הכנסת עוד מוטו: שידוכים. עם כל הכבוד לשמיעת סיפורי גבורה על הבריחה מכלא עכו, על הדרך הפך המקום למוקד פנויים־פנויות תוסס של המגזר.

“ליוויתי לכאן את סבא כילד”, מספר הרב בנג’י לקהל בנאומו הראשון בתפקיד. “ותמיד התרשמתי משמותיהם של כל הגיבורים על הקירות. סבא והגיבורים האלה בוודאי שמחים שם למעלה ממה שקורה כאן הערב. מה למדתי מסבא, ומה כדאי שכולנו נלמד? למדתי שקיצוניות אינה בהכרח ביטוי לקדושה. למדתי שלא צריך לנסוע רחוק כדי למצוא רוחניות. רוחניות אפשר למצוא כאן לידך, כשאתה מסתכל מסביב ושואל מה עשיתי היום כדי לעזור לזולת. למדתי כמה חשוב למצוא אהבה בליבך למי שגורם לך לא לרצות לעשות זאת.

“שאלתי אותו פעם מה אלוקים רוצה מאיתנו והוא ענה שדוד המלך אומר בספר תהילים ‘אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי’. למה הוא מסתכל על ההרים? אפשר להסתכל על הכוכבים, על הירח, הם יותר גבוהים. סבא אמר שהירח והכוכבים הם בשמיים, אבל ההר עומד על הקרקע ועולה מעלה. זה מה שאלוקים רוצה מאיתנו. לצמוח מהקרקע, מתוך העולם הזה.

“אנחנו מתקרבים לפסח. כל היציאה של בני ישראל ממצרים מתחילה ביוסף הצדיק בכלא המצרי. מגיעים לשם שני שרים של פרעה שנזרקים למאסר, והוא רואה על הפרצוף שלהם שמשהו לא בסדר. הוא שואל אותם: ‘מדוע פניכם רעים היום?’ ואז הם מתחילים לספר לו חלומות, והוא פותר אותם. משם הכל מתחיל להתקדם. כלומר, כל הגאולה ממצרים מתחילה מזה שאחד מתעניין בשלומו של האחר. ככה נביא את הגאולה, אם נתעניין בזולת. זה מאוד פשוט ומאוד מסובך.

“יש סיפור ידוע על הבעל שם טוב, שכאשר רצה להתפלל היה הולך למקום מסוים, מדליק אש ומתפלל תפילה. התלמיד שלו כבר לא ידע איך להדליק את האש, אבל זכר את המקום ואת התפילה. הדור הבא של התלמידים לא זכר את המקום ולא הדליק את האש, אבל זכר את התפילה. והדור הבא לא ידע איפה המקום, ולא ידע להדליק את האש, ולא זכר את התפילה, אבל ידע לספר את הסיפור. זה אני. אני לא כמו סבא שלי. אני רק יודע לספר את הסיפור. התפללו אתם עליי שאצליח בתפקיד. שנדע להעריך את התורה, להעריך את חיילי צה”ל, להעריך את הזולת באשר הוא. ועוד דבר אחרון: כשאתם יוצאים ויורדים במדרגות התלולות, אני מבקש מכל הצעירים לתת יד למבוגרים”.

 הסטטוס היהודי

הסטטוס היהודי: “הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל… ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם” (מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)