הדרבי התל אביבי: לערוף את ראש הכופר

הכותרות זועקות, הטוקבקים סוערים, התקשורת כמרקחה; הדרבי פוצץ. אוי מה היה לנו.

מה כבר ביקשנו מה? קצת כדורגל, לא יותר. להניף את הדגל הצהוב או האדום בגאווה, לחוות אקסטזה מטהרת כשהכדור חודר לשער הנכון, לאהוד ולהעריץ את גיבורי התהילה עבי השוקיים שבחרנו לנו מאיזושהי סיבה לא ברורה ולקלל מכל הלב את השופט.

מה כבר כל כך מסובך? ועכשיו מה. הלכה לנו המדינה. אין כדורגל, הדרבי פוצץ.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד ספורט.

הספורט כידוע יפה לבריאות, לפריקת מתחים ולפרנסה בכבוד של כמה מאות יהודים, ולפחות כפול מכך שכירי חרב זרים נחמדים ולא מאוד מזיקים.

אך כשהספורט הוא פתאום גם השקפת עולם רבת עומק, רבדים, נימוקים, תילי תילים של פרשנויות ועילה ל”גאווה לאומית”, כשהכדורגל הוא הדת החדשה, אין כל סיבה האמורה למנוע מהמאמין האדוק לנסות לעשות מעשה דאעש ולערוף את ראש הכופר מהקבוצה היריבה.

או לכל הפחות לפרוץ במסירות נפש אל תוככי המגרש ולבעוט בו, למען יראו כל העם וידעו כי הפועל הוא האלוהים.

ככה זה.

כשהכדור והרגל הופכים לאחד, לא נשאר מדי הרבה מקום לשכל.